מרחב ירקון

זה לא שהתחום אינו חשוב, אני מסביר למעוז דגני, מי שהגה ביחד עם רנן מוסינזון את הרעיון להרים מהדורת חדשות אלטרנטיבית והביא להפקתה לראשונה ביוני 2009, אבל החלק הזה בעשייה שלהם הוא הקל יותר לעיכול, השנוי פחות במחלוקת, בהשוואה, למשל, לעיסוק המאוד קונטרוברסלי שלהם בענייני ביטחון ומדיניות חוץ. "יכול להיות שהנושא הזה יותר פופולרי מדברים אחרים שאנחנו מסקרים, אבל מבחינתנו זה לא פחות חשוב", הוא עונה. "זיהום אוויר, מטרים פנויים ברצועת החוף - אלה דברים חשובים, שעומדים לצד ליקויים חברתיים-כלכליים או הסכסוך הישראלי-פלסטיני".

נסלי ברדה, אשת ערוץ 10 שמסייעת לאנשי המהדורה, חריפה יותר: "אתה טועה, ובגדול. פינת איכות הסביבה הצליחה לא לפספס אף לא אחד מבכירי המשק. לא היה בכיר שהיא לא נשכה. מה שיפה הוא שב'ירקון 70' הפנימו את מה שאף כלי תקשורת לא הצליח עדיין להפנים: איכות סביבה זה כסף. זה לא אייטם על נחל שנהיה חום, זה אייטם על מי גוזר את הקופון, מי לא מפקח".

"הירקון 70", אם אתם לא מכירים, היא מהדורת חדשות יוצאת דופן, שעושים בהתנדבות כמה מאות אנשי תקשורת (חלקם אלמונים ואת חלקם אתם מכירים היטב, בהם ברדה, לינוי בר גפן וגיא זהר) בתמיכת המרכז לטלוויזיה קהילתית של ביכורי העתים. מדי שבוע, כבר 155 מהדורות, היא משודרת באתר hayarkon70.org ולפני הקרנות סרטים בסינמטק, ומאפשרת לכמה אלפי צופים לצפות במשך כחמש דקות במה שלא יגיע למהדורות של התקשורת הממסדית. פליטים, יוקר המחיה, איכות הסביבה - כל הדברים שהגיעו בסוף למסך שלכם היו שם קודם. ולפי דגני, הם יהיו שם גם כשהתקשורת תאבד עניין. "לפני שנה התקשורת עסקה הרבה במחאה, ועכשיו האנרגיה ירדה וזה פחת. אבל מבחינתנו זו עדות שיותר ויותר אנשים מבינים איך החלטות כלכליות משפיעות ישירות על החיים שלהם, מבינים שזה עניין פוליטי של סדרי עדיפויות, ויש לזה קהל".

אם יש לזה קהל, למה התקשורת הרגילה לא עוסקת בזה?

"הלוואי שגופי תקשורת היו עושים יותר מה שחשוב ולא מה שנדמה להם שמישהו מצפה מהם לשדר. וכשזה יקרה, לא יהיה בנו צורך יותר". ברדה מוסיפה: "צריך לזכור שב'ירקון 70', או בכל מקום עצמאי אחר, אין סיכוי לעשות את מה שאנחנו עושים, למשל, ב'המקור', שזו תוכנית עם מנדט לעשייה חדשותית. אבל ב'ירקון 70' לא רק עושים חדשות אלא גם הופכים לאזרחים מפוכחים וטובים יותר. המהדורה מאפשרת חופש ויותר מכך מעודדת אחריות".

ב"ירקון 70" מאמינים בעצמם, אבל בציבור הרחב הדעות שלהם נתפסות כתל אביביות, ברנז'איות. האג'נדה שלהם תתקבל, בדרך כלל, כאנטי-ציונית ועוכרת ישראל. דגני מתנגד להלך הרוח הזה: "זה חוסר הבנה של מה זה ציונות ומה זה קיצוניות. רוב מה שאנחנו אומרים כבר שלוש שנים זה דברים שבקיץ שעבר הוציאו מאות אלפי אנשים לרחוב".

"מה שחשוב הוא להיות ענייני", מוסיפה ברדה, "אם מישהו רוצה לבקר את סדר היום הזה ולהגיד 'זה לא מעניין אותי', זה בסדר. מה שחשוב הוא שמי שצופה במהדורה יראה שגם עיסוק בנושאים לא פשוטים הוא ענייני, תוך ניסיון לקבל את הזווית של כל הצדדים, גם אם צריך להתחנן לראיון ממי שמבוקר".