"עושים חדשות, לא טלוויזיה טובה"

קוראים יקרים, במשך יותר מדי זמן אנחנו, העיתונאים, פרסמנו כתבות שנשענות על ניפוח של העובדות, על עודף דרמה וקלישאות שמכסות על מחסור במידע, על דעתנות לא מבוססת, על רמיזות ושמועות ממקורות לא מוסמכים. לא עוד. מהיום אנחנו מתחילים דרך חדשה, ואך סמלי הוא שנפתח בדרך הזו ברפורטז'ה מקיפה על הסדרה רבת ההשפעה מבית HBO, "חדר החדשות" ("The Newsroom"). וממש כשם שהסדרות הקודמות של יוצרה, ארון סורקין, השפיעו על המציאות - "הבית הלבן" גרם למדינאים לנהוג ביושר ובאחריות; ומאז "סטודיו 60" משודר בטלוויזיה רק בידור איכותי - היצירה החדשה שלו היא מגדלור שמקצוע העיתונות מנווט לאורו. עובדי "חדר החדשות" הם בדיוק מה שעיתונאים צריכים להיות: יודעי כל, זריזי מחשבה, ערכיים, שנונים, נראים טוב ומשום מה מבינים מאוד בקולנוע.

לכן, כהומאז' לאידיאל העיתונאי שמוצג ב"חדר החדשות", הכתבה הזו תהיה מבוססת אך ורק על עובדות בדוקות ותנתחן לעומק. היא תיתן במה למגוון הקולות והדעות הנדרשים כדי להביא את המידע ההכרחי. ובשום פנים ואופן לא נייחס אמירות חשובות לגורמים בעילום שם - כל גורם מבין הרבים שיצוטטו כאן ייקח אחריות מלאה על דבריו.

"אל תגזים", אמר גורם שביקש להישאר אלמוני. "זו סדרה מהנה מאוד במישור הדרמטי, ואולי גם קצת כאידיאל, אבל אין ולא יכולה להיות לה השפעה אמתית, בטח לא בישראל".

הגורם, עורך בכיר באחת ממהדורות החדשות בטלוויזיה, סבור שהדיון ב"חדר החדשות" ובמסרים שהיא מבקשת להעביר מתאים יותר למעגלים השני והשלישי של המדיה - ברמה של ביקורת התקשורת ולא במישור האופרטיבי.

"זה נחמד מאוד לראות שביום של ניסיון פיגוע בניו יורק מעדיפים גיבורי הסדרה להקדיש לסיפור שלוש דקות וחצי כדי להביא רק עובדות. אבל פה אם נופל גראד באשקלון אין בכלל את הזכות לפתוח עם משהו אחר".

למה, בעצם? אתם קובעים את סדר היום.

"זה לא מדויק. החוכמה בסיפור הזה היא לקבוע את סדר היום בצורה עקיפה, בדרכים יצירתיות, בלי לתת לצופה להרגיש שאתה מטיף לו. כי ברגע שאתה עושה את זה, איבדת אותו".

2// מושלמים מדי

אם צופי "הבית הלבן" נאלצו לחפש רמזים בעלילה כדי לקשר אותה לאירועים המדיניים הגדולים שעליה התבססה, ב"חדר החדשות" כבר לא צריך להתאמץ. סורקין טווה את ההתרחשויות סביב אירועים אמתיים, וכדי שלא נטעה, בכל פרק יש אפילו אות לאותו רגע שבו היא חוצה את הגבול מהדמיון אל המציאות - הצגת התאריך בליווי מוזיקה דרמטית רוחשת. יהיו שיגידו שמדובר בטריק מאוד לא הוגן, משום שהוא נותן לצופה תחושה שלא רק האירוע המדובר של הפרק הוא אמתי, אלא גם הטיפול של אנשי החדשות המושלמים, מושלמים מדי, של סורקין.

הדבר הזה קומם עליו לא מעט אנשי חדשות. ובצדק: בחלק מהמקרים, כמו בפרק הראשון (פיצוץ אסדת הנפט של BP) לעיתונאי "חדר החדשות" המזל משחק באופן שהוא לא רק מופרך מבחינת המציאות אלא גם כהיגיון תסריטאי. סורקין לעתים פשוט "משפץ" את הכרונולוגיה של האירועים - כמו בסיקור ההפיכה במצרים (פרק 5) או בפיצוץ הכור בפוקושימה (פרק 6) - כדי שיתאימו לסיקור המושלם של גיבוריו; סיקור שגם טומן בחובו, לעתים באופן מפורש מאוד, ביקורת על האופן שבו עיתונאי העולם האמתי, המושלם פחות, טיפלו באותם אירועים.

התשובות של סורקין להאשמות האלה, כפי שכתב ה"ניו יורקר" על הסדרה עצמה, כל כך נאיביות שהן כבר ציניות. הפתרון התסריטאי שלו למזל הגדול שמשחק לידי המפיק הבכיר בסיקור BP נראה כאילו ניתן כדי לצאת לידי חובה. הוא שם בפיו של המגיש, וויל מאקבוי, את הספק. "שני מקורות בכירים בפרק זמן קצר?", הוא שואל את המפיק, וזה עונה, "כן, היה לי מזל". סורקין חושב שזה מספיק.

בראיון הזה הוא גם ניסה להסביר את חוסר הריאליזם הקשה של הסדרה: "אני אוהב לכתוב אידיאליסטית ורומנטית באופן כזה שזה נראה כמו העולם האמתי ונשמע כמו העולם האמתי, ואז אולי הצופים יחשבו, 'רגע, למה זה לא יכול להיות העולם האמתי?'". העצם שהוא זורק בהקשר הזה, כדי לפטור את עצמו מההתייחסות לאירועים אמתיים, אפילו קצת מקוממת: "שימי לב", אמר למראיינת שהייתה נבוכה במקצת, "לרשת החדשות קוראים 'אטלנטיס' ויש המון אזכורים לדון קישוט". אשרי המאמין.

3// הצעת הגשה

בכל זאת, יש משהו במגיש הבדיוני של "חדר החדשות", וויל מאקבוי, שעושה את זה לצופים. מבקרת ה"ניו יורקר" מסבירה את זה כ"נוסטלגיה מזויפת לאמריקה שמעולם לא הייתה". סורקין לא בנה את הדמות של מאקבוי על המגישים הגדולים שהוא מציג בפתיח - מורו, קרונקייט, האנטלי וברינקלי- אלא על הייצוגים הדרמטיים שלהם.

בפרק הפתיחה, למשל, מאקבוי צריך לחשב על דף משהו כדי להציג מספרים בפני אחד המרואיינים, וכדי לעשות את זה הוא נדרש לעבור בעיניו תכופות מהדף אל המצלמה. כדאי להשוות את הסצנה הזו, עד רמת זווית הצילום, לסצנות ב"לילה טוב ובהצלחה" שם עושה אד מורו את אותו תרגיל.

כל זה קורה דקות ספורות לאחר שמאקבוי והמפיקה שלו רבים בוויכוח קולני שבסופו היא שואלת אותו: "אתה כבר מחומם מספיק או שאתה רוצה לריב עוד קצת?". הקטע הזה נלקח ישירות מהפתיחה לסרט "המקור" על המגיש האגדי מייק וואלס והמפיק שלו, לואל ברגמן.

העניין הוא שכנראה באמת מדובר בנוסטלגיה מזויפת: מורו האמתי נדרש לנאומים מלאי פתוס רק במקרים קיצוניים (כמו הקרב שנגרר אליו מול מקארתי), וקרונקייט הפך לגיבור דווקא בזכות יושרה שלעתים גרמה לו להיראות לא מקצועי. זכורה מאוד, למשל, הפעם שבה שוחח בטלפון עם העוזר של לינדון ג'ונסון, שבישר לו כי הנשיא לשעבר הלך לעולמו. המפיקים הפצירו בקרונקייט לסיים את השיחה כי אוטוטו עולים לשידור, אך קרונקייט לא הסכים ועלה לשידור כשהוא צמוד לטלפון, ואמר: "אני מדבר כרגע עם העוזר של לינדון ג'ונסון" והביא את המידע בשידור חי. וויל מאקבוי היה עושה את זה?

4// להיות ג'ון סטיוארט

אם כן, סוכם: מגיש חדשות דעתני, שלא מוותר למרואיינים, שנותן לצופים את כל המידע בבהירות, שעושה תחקיר יסודי לפני כל טענה שהוא מעלה - מגיש כזה לא קיים. בעצם, זה לא מדויק - קוראים לו ג'ון סטיוארט.

כבר לא מופרך לומר היום שה"דיילי שואו" של סטיוארט היא ככל הנראה תוכנית החדשות הטובה ואולי גם האמינה ביותר בטלוויזיה האמריקנית. סורקין רק מדבר על כך "שלפעמים אין שני צדדים לכל סיפור" ומגנה את "האפליה לטובת איזון" (בפרק 2), אבל סטיוארט מגשים זאת בפועל.

בתחילת אותו פרק מוצג סטיוארט ברמיזה כמי שמביא את ה"פריקים" שבשוליים במקום ראיונות עומק. מי שראה את הראיונות שקיים סטיוארט עם מדינאים ופוליטיקאים (בלט לאחרונה ראיון מעמיק מאוד שקיים עם הסנטור הרפובליקני מרקו רוביו), יודע שהרמיזה הזו היא על גבול הנפשעת.

דוגמה יפה לעניין הזה אפשר למצוא בהשוואה בין פרק 4 של "חדר החדשות" למשהו שהתרחש בחדר חדשות אמתי בחודש האחרון. כאשר בחדר החדשות של סורקין התקבל הדיווח על הירי בטוסון לעבר חברת הקונגרס גבריאל גיפורדס, כל הרשתות מכריזות על מותה. מפיקי "חדר החדשות" לא מסתפקים בזה. הם מעדיפים לחכות לדיווח מהימן והם עושים זאת בידיעה שהם משלמים על כך במהירות הדיווח. מאוחר יותר מתגלה שהסבלנות השתלמה: גיפורד לא מתה (המנתח המרדים שלה מצא זמן לעדכן בין הניתוחים).

והנה משהו שקרה לפני כחודש ב-CNN: כאשר בית המשפט העליון בארצות הברית עמד לפני הכרעה בנושא רפורמת הבריאות של אובמה, נכנסו כל הרשתות לאמוק עיתונאי בניסיון להשיג ראשונים את פסק הדין. CNN הובילה את המרוץ, והייתה הראשונה לבשר כי ביהמ"ש החליט שהרפורמת של אובמה אינה חוקתית, ולכן אינה תקפה. רבע שעה אחר כך, כהתבהר שההחלטה הפוכה לגמרי.

סטיוארט עשה מזה מטעמים. המרוץ חסר הפרופורציה להגיע ראשון גורם בלא מעט מקרים לסיקור להיות לא אמין. "זה כמו ילד שמחכה למתנה, מקבל את הקופסה ובהתרגשות שלו הוא מטלטל אותה, מפיל, קורע, וכשהוא פותח הוא אומר להורים, 'הי! מה זה, הבאתם לי כמה נוצות צבעוניות ועצמות של עוף?'. ואז ההורים הזועמים משיבים, 'זה היה תוכי, אידיוט!'".

שבועיים לאחר מכן, אגב, התפטר נשיא CNN העולמית. הדיווח ב"ניו יורק טיימס" דיבר על נתוני רייטינג, אבל גם הזכיר את המקרה המביך של פסיקת בית המשפט העליון.

5// המודל של קופר

"חדר החדשות" דווקא לקחה מ-CNN כמה דברים טובים. למשל, את הפינה Keeping them honest של אנדרסון קופר. באותו פרק שעסק בירי בטוסון, מאקבוי עובד בדיוק על פי המודל של קופר. הוא מציג קטעי וידיאו של פוליטיקאים, ומראה איך הם משקרים לצופים במצח נחושה. קופר עושה את זה כמעט בכל תוכנית.

והנה עוד נקודה מעניינת: קופר, ששמר על פרטיותו בקנאות לאורך שנים, יצא מהארון שבוע אחרי שידור פרק הבכורה של "חדר החדשות", זה שבו גם מאקבוי "יוצא מהארון" באחד מנאומי התוכחה הטובים שנראו על המסך בשנים האחרונות.

6// מספיק עם הרפרנסים

נאומי תוכחה הם הספציאליטה של סורקין. הוא מעריץ של פאדי צ'ייבסקי, הכותב האגדי של "רשת שידור", שהכניס בפי מגיש החדשות הבדיוני האוורד ביל את הנאום הבלתי נשכח על מקומה האמתי של הטלוויזיה בחיי הציבור. אלא שבסאטירה של צ'ייבסקי, הנאום הזה הוא רק נקודת ההתחלה לקרקס מתמשך, ולאו דווקא לתיקון, בעוד שבעולם האידיאלי של סורקין רגע הפיכחון הזה הוא פתח לפנטזיה שגובלת לעתים בקלישאות מביכות.

מי שרוצה לראות עד כמה הקיבעון של סורקין לפאדי צ'ייבסקי פוגע בו, מוזמן לתת מבט ביקורתי בנאום הזכייה שלו באוסקר על תסריט "הרשת החברתית". כשהוא מזכיר שהוא עומד על במה עליה עמד פעם צ'ייבסקי, אפשר כמעט לשמוע את מבטי הזלזול של הקולגות.

סורקין רוצה את אישורה של התעשייה שלא ממהרת לחבק אותו, למרות הצלחתו. זה בא לידי ביטוי גם ב"חדר החדשות", בעיקר בנקודה מסוימת בפרק 3 שבה מתרחש רגע של מטא-טלוויזיה. אחד הגיבורים אומר "סליחה, אבל אני לא מכיר את הרפרנס הזה" באינטונציה שגורמת לצופה להרגיש שהדמות עצמה מודעת לבורותה בשלל האזכורים הקולנועיים והתקשורתיים שסורקין שוזר בתסריטיו.

"רפרנס" היא מילת מפתח בהקשר הזה, כי מלבד ל"אזכורים" המשמעות שלה היא גם "המלצה". הגיבורים של סורקין מלאים "המלצות" שכאלה. למשל, אזכורי ההשכלה וההצלחה של וויל מאקבוי ("סיים קולג' בגיל 19 והתחיל לעבוד כתובע מחוזי בגיל 21"), או הפרסים של המפיקה מקנזי מקהייל ("שני פרסי פיבודי וסיקור בעיראק"), או התארים הרבים של מגישת פינת הכלכלה סלואן סבאת', או העובדה שהמפיק הראשי ג'ים הרפר חטף כדור בזמן שהיה בעיראק ושהה עם "האנשים הכי טובים עלי אדמות" בבסיס צבאי.

כל זה נראה כאנקדוטה זניחה, אבל כדאי לזכור שהרצון הזה של סורקין להוכיח את עצמו בתעשייה הביא עליו את הביקורת הגדולה ביותר, כפי שנכתב ב"ניו יורקר", "גורם לצופים שלו להרגיש טיפשים".

גם שאר המבקרים חשבו את אותו הדבר, ובין הקוטלים ישנם עיתונים חושבים כמו המגזין "טיים", ה"לוס אנג'לס טיימס", ה"דיילי ביסט", ה"ניו יורק טיימס" ו"הוושינגטון פוסט".

הגדיל לעשות ה"לוס אנג'לס טיימס", שדיווח כי מאז שידור הפרק הראשון של "חדר החדשות" ירדו נתוני הצפייה בסדרה ב-20%, ואף העלה את השאלה האם המוניטין הרעים שסורקין יצר לעצמו עם הסדרה הזו יעיבו על הפרויקט הגדול הבא שלו, הביוגרפיה הקולנועית על אודות סטיב ג'ובס.

לאחד האזכורים, אגב, יש חשיבות מכרעת בנוגע לכיוון שאליו הולכת "חדר החדשות". בפרק 5, לכל הדעות אחד המביכים והקלישאתיים בסדרה, מוזכר לפחות כמה פעמים ג'ורג' ביילי, הגיבור הבלתי נשכח מ"אלה חיים נפלאים", וכן מוזכר הסרט סוחט הדמעות "רודי". הנה המודל של סורקין. עזבו אתכם מהגישה הצינית המודעת לעצמה שמאפיינת את "לואי", "בנות" ו"תרגיע" - בואו נחזור למתקתקות הכריסמסית של פרנק קפרה. איך זה מתיישב עם החזון של HBO? לא ברור.

כך או כך, ב-HBO נשארים עם האצבע על הדופק. גורם ברשת אמר ל"הוליווד ריפורטר" כי התוכנית תמשיך לעונה שנייה, אך באותה נשימה ציין כי סורקין יחליף כמחצית מהכותבים.

7// יותר חדשות, פחות דרמה

אפרופו אנקדוטות קטנות, הנה אחת שתחזיר אותנו לשאלה האם "חדר החדשות" יכולה להשפיע במשהו על הסיקור בישראל. המוזיקה לפתיח של הסדרה נכתבה על ידי המלחין ההוליוודי המוערך תומס ניומן. ניומן מאוד מוכר בחדרי החדשות בישראל, כי לרוב משלבים את המוזיקה שהלחין בכתבות מגזין במהדורות (הפופולריים הם "ילדים קטנים" ו"אמריקן ביוטי" - וישנו לאחרונה שימוש גם בפסקולים של מלחינים הוליוודיים אחרים).

אם יש איזו אמירה שאפשר להוציא מהדיון על "חדר החדשות" בהקשר הישראלי, היא המוטיבים ה"סיפוריים" בסיקור - שהופכים כל כתבה לסרט דוקומנטרי, שלא לומר מלודרמה. "אי אפשר לעשות שינוי דרמטי בחדשות", אמר לי העורך הבכיר, "זה משהו שיכול לקחת שנים".

אז הנה משהו קטן להתחיל ממנו: הפסיקו לשדר כתבות בליווי מוזיקה מסרטי קולנוע. הצופים שלכם אולי לא ידמעו, אבל כמו שאומרת מקנזי מקהייל לוויל מאקבוי, "אנחנו עושים חדשות, לא 'טלוויזיה טובה'".