מלכודת לאלה שמגיע להם: מעצר הפדופילים - האם המצב ישתנה?

לפעמים נדמה שאף אחד כבר לא מסכים יותר על שום דבר. כל הקונספציות קורסות, כל הנרטיבים נשללים, הכול יחסי, חסר היררכיה, נתון לשינויים ונישא ברוח, שום דבר לא עומד בפני עצמו. לפעמים נדמה שנשאר רק דבר אחד שאפשר להסכים עליו, רוע אחד סופי, רע אחד מוחלט - הפדופיל. הפדופיליה, כך נראה לי, היא הפרה הקדושה האחרונה. הדבר הכמעט יחיד שכולנו יכולים להסכים עליו בלב שלם, לשלול אותו בנחרצות ולהוקיע אותו בלי שום הסתייגות.

לפני כשבועיים נעצרו כ-30 פדופילים במבצע משטרתי מתוקשר. זה לא סתם שבכלי התקשורת טרחו להדגיש את המגוון האנושי של החשודים - יש ביניהם נער גבעות ואגרונום, מתנדב במשמר האזרחי ומרצה, עובד מדינה וחייל משוחרר, יש אפילו סוהר, סטודנט ואיש היי-טק, נהג אוטובוס ואיש מערכת הביטחון, וכל הגברים האלה בגילאים שבין 20 ל-60. כאילו ביקשו לומר לנו: הרוע בכל מקום, חוצה מגזרים ושוכן בכולנו, הוא הדבר היחידי שכולנו יכולים להתאחד סביבו. ימין ושמאל, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים - זו המלחמה של כולנו. כי לכולנו יש ילדים והילדים של כולנו בסכנה תמידית ומוחשית. חיות אדם בעקבותיהם.

3 חודשים נמשך המבצע החשאי, הראשון והגדול מסוגו. הוא החל לאחר שחשוד שנעצר על עבירות פדופיליות גויס כ"עד מומחה", כיוון את המשטרה לחדרי הצ'אט ולפורומים המתאימים וסיפק לחוקרים את הקודים. השוטרים בנו פרופיל של ילדה בת 12 וסוכנת סמויה נשלחה אל לב המאפליה. היא צ'וטטה עם האנשים, דיברה איתם בטלפון, החליפה איתם תמונות ועם חלקם אף קבעה פגישות שמי שהגיע אליהן נעצר מיד. כתבי האישום מתחילים לזרום בקצב של אחד-שניים ליום. קראתי את אלה שהוגשו, ובלילות שאחר כך התקשיתי להירדם. כמות הזוהמה שנחשפתי אליה איימה להכריע אותי. אני לא יודע איפה אתם משרטטים את הקו האדום שלכם, אבל תנו לי להבטיח שהדברים שקראתי נמצאים הרחק-הרחק מעבר לכל קו כזה. מצד שני, הרי דבר לא אירע מלבד דיבורים - אונס לא היה שם, אפילו לא מגע. לא שזה מנחם מי יודע מה, המחשבה שמישהו יוכל לדבר ככה מתישהו עם אחד מילדיי יכולה להטריף.

האינטרנט, כמו תמיד בסיפורים מהסוג הזה, תואר כמין מקום אפל ומסוכן, חלומו של כל פושע מין, אנס ופדופיל, מרחב שבו הכול אפשרי, הכול מותר וחסר השלכות. גן עדן של סוטים, האורבים מאחורי כל פינה לכל ילד. ההורים, כמקובל בסיפורים הנ"ל, תוארו כמין דינוזאורים שמשתמשים ביוני דואר ובטבעות עשן ואין להם מושג מה הילדים שלהם עושים.

מי שקרא את הכתבות הרבות יכול היה להתבלבל מעט. מצד אחד, המבצע תואר כעלילת גבורה נועזת שנתנה לך להבין שישראל עושה הכול כדי להילחם בפדופיליה ובעבירות המין, ומצד שני, ישראל תוארה (על-ידי יצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד) כ"גן עדן לפדופילים", מקום עם אכיפה דלילה, ענישה קלה ושיקום לא קיים. האמת, כמו תמיד, איפשהו באמצע. המשטרה אכן לא מטפלת בזה מספיק (עובדה שזה המבצע הראשון מסוגו), יחידה שאמורה הייתה לקום לטיפול בנושא לא קמה, הבטיחו 200 שוטרים, נתנו 12, רבים מהעונשים אכן נראים קלים, אבל זה לא בגלל שהשופטים או התובעים מזלזלים, חלילה. תיקי מין הם הרבה פעמים קשים מאוד מבחינה ראייתית, הרבה פעמים הקורבנות לא מוכנים ולא יכולים לעמוד על הדוכן או להתמודד עם חקירה נגדית, וקורה שהפרקליטות מחליטה להסתפק בעונש קל יחסית מאשר בכלום. באשר לטיפול - סירוס כימי הוא אמצעי יעיל, אבל וולונטרי לחלוטין. באשר לשיקום ולמעקב אחרי פושעי מין משוחררים - יש יחידה כזו.

עו"ד עופרה בן-מאיר מנהלת את התוכנית לליווי ילדים נפגעי עבירה במועצה לשלום הילד. "בתור מי שקוראת את כל הפסיקה בנושא - הענישה לצערי מאוד מקלה. למרות שהחוק מחייב עונשי מינימום בעבירות מין, העונשים קלים יותר. פדופילים שמערערים, מקבלים הקלות בעונש, וזאת למרות הנזקים שנגרמו לקטינים".

בן-מאיר מתכוונת לפסק דין, די מרתיח, למען האמת, של העליון מ-30.7.12: מעשה באדם בן 21 שהורשע במעשים מגונים בילדה בת חמש ונידון לשבעה חודשי מאסר בפועל (סך הכול). בית המשפט המחוזי ציין כי הילדה נפגעה קשות והצביע על תסקיר שירות המבחן לפיו למורשע מסוכנות מינית בינונית. ריצוי העונש נדחה בשנתיים עקב טיפול שקיבל הפדופיל. העליון הקל את העונש לשישה חודשי עבודות שירות (אין מילים). הערעור מסתיים במילים: "אנו מביעים את התקווה כי המתלוננת תשתקם ומאחלים לה ולמשפחתה כל טוב".

"האפקט של דברים כאלה", אומרת בן-מאיר, "הוא כפול: ראשית - אין הרתעה, שנית - אין עניין של הרחקה מהחברה והעבריין יכול לשוב ולפגוע בקטינים. חצי שנת עבודות שירות זו בדיחה".

- הרתעה היא בכלל משהו שתופס אצל פדופילים? זו הרי מחלה.

"לא כל אדם שפוגע בקטינים הוא פדופיל. וחוץ מזה, הרתעה היא רק אחת ממטרות הענישה. לא פחות חשוב מזה הוא העניין של הגנה על הציבור. הכשל הוא רב מערכתי. בג"צ נוטה 'לתגמל' את הפונים אליו, אבל זה לא רק הוא - משרד הבריאות, הרווחה ומערכת המשפט, הסדרי הטיעון של הפרקליטות, המשטרה, שב"ס, העניין הטיפולי - אין הוסטלים טיפוליים. הסירוס הכימי הוא וולונטרי וניתן להפסיק אותו בכל רגע נתון. הפתרון לא רק במקום אחד. צריך שכולם יתגייסו ויעבדו יחד. אבל הכול נופל בין הכיסאות".

אני יכול להעיד לטובתה של בן-מאיר בעניין הזה. בעבודה על הכתבה תוזזתי בין כל הגופים שהוזכרו על-ידה, מחלקם לא הצלחתי לקבל תשובות, אף שכולם רצו לעזור. מיותר לציין שאין אף אחד שמרכז את כל הנושא תחת קורת גג אחת. אפילו על השאלה הפשוטה: האם יש עלייה בהיקף הפדופיליה בישראל בשנים האחרונות, לא הצלחתי לקבל תשובה מוסמכת ובדוקה. תחושות הבטן של כולם אמרו שכן, אבל יכול להיות שהעלייה היחידה היא בדיווחים. "בכל מקרה", מסכמת בן-מאיר, "ילדים נפגעים כדבר שבשגרה. כל המחקרים שנעשים בעולם מראים שאנחנו יודעים רק על קצה הקרחון של פגיעות בקטינים".

סרט בבימוי המשטרה

בואו נדבר על האכיפה. אני מודה שכששמעתי לראשונה על המבצע הנועז של הסוכנת הסמויה הרגשתי קצת לא נוח. האם היה פה סוג של הדחה או שידול? כאמור, זה היה לפני שקראתי את התמלילים בכתבי האישום. אבל גם אחרי שקראתי אותם, קשה למנוע מהשאלות לצוץ, כמו גם מהתחושה שאחרי הכול, יש פה סוג של מלכודת - מלכודת לאנשים שמגיע להם להילכד, אולי, אבל בכל זאת.

ד"ר אסף הרדוף הוא מומחה לפשע מקוון, זה הנושא של הדוקטורט שלו וכותרת ספרו. הוא מרצה במכללה האקדמית צפת, ויש לו נקודת מבט מעוררת מחלוקת על כל העניין. "יש פה שתי שאלות משפטיות חשובות: מתי לגיטימי להיכנס לרשת ולהתחזות ולראות מה עושה פדופיל א' או ב'. באופן כללי, כשאתה חוקר או שולח סוכן מתחזה - אתה שולח אותו ליעד ספציפי, לחשוד ספציפי עם חשד ספציפי. לדוגמה, סחר בסמים - שולחים סוכן שיקנה או ימכור סם ומתעדים. ככה זה עובד".

"החידוש והייחוד פה הוא שבמקום לשלוח סוכנת לחשוד או לחשד ספציפי, נכנסים לאינטרנט, זורקים חכה - נכנסים לחדרים עם ילדים בשמות של ילדים - ומחכים לראות מי בולע את הפיתיון ומנסה לארגן פגישה. זה דבר שלא נעשה במשפט הפלילי עד לפני כמה שנים. וזו פרוצדורה לא פשוטה. הרי ההתחזות כשלעצמה יכולה להיות עבירה פלילית, גם אם הכוונה טובה".

- היא אולי לא ממוקדת בחשוד ספציפי, אבל החשד די ברור.

"זה מאוד לא מובן מאליו להתחיל חקירה בלי חשודים וחשדות. הרי לסוכנת יש אינטרס - היא לא תרצה להגיד שהכול בסדר. היא לא מתעדת מה שקורה, היא חלק מזה. האם עובר העבירה היה עובר אותה גם לולא הייתה שם שוטרת? יש כאן חשד מובנה שהשוטרת לא אובייקטיבית, כמו בפרשת ערוץ 10, היא תמשיך לשבת עד שתגיע שיחה מעניינת. יש לה אינטרס לדחוף לכיוון הפלילי ולא לתת מילוט. קושי מובנה. זה לא גורם ניטרלי".

הרדוף מתכוון, כמובן, לפרשת שהסעירה את המדינה לכמה דקות לפני כחמש שנים. במסגרת תוכנית תחקירים התחזו תחקירניות לבנות 13 ושוחחו בצ'טים באינטרנט עם גברים. הן תודרכו לשתף עימם פעולה ולקבוע איתם פגישה בדירה שבה המתינו מצלמות ערוץ 10, שם עומתו הגברים עם דב גילהר, ובהמשך נכנסו אנשי המשטרה שהמתינו מחוץ לדירה. הפרשה ההיא הסתיימה כשמרבית הגברים הורשעו בהטרדה מינית, ניסיון למעשה מגונה בפומבי (האינטרנט, מבחינת המשפט, הוא מקום פומבי) ועוד. למרות ההרשעות, העונשים היו קלים למדי. עבודות שירות וקנסות.

"השאלה השנייה", ממשיך הרדוף, "היא מתי עוצרים את הסיפור, את ההתרחשות? כשיש לך עסקת סמים זה מאוד פשוט. עסקה מתבצעת? העניין סגור. פה, המצב שונה מאוד. המשטרה הגיבה להזמנות לפגישה, ותיעדה. אבל עצם ההגעה לפגישה עם ילד - זה אינו מעשה פלילי וגם לא ברור שזו כוונה פלילית. הסיבה היחידה שזה פלילי היא שמדובר בילדה, אבל הרי אין פה ילדה - זו שוטרת. כלומר אין ניסיון ממשי. אז איפה עוצרים? בפגישה? או שאולי נביא ילד או ילדה? ואז, איפה נעצור?".

"שיחה של גבר עם ילדה אינה עבירה פלילית. רק כשהיא הופכת למינית או כשיש מגע מיני, גם חלקי. הרי בשלב שבו בא החשוד לפגישה, בכלל לא בטוח שהם ינסו לממש את החלק המיני, את התוכנית שלהם. המשטרה בעצם מביימת סרט בהשתתפות שחקן אחד בלבד. עושה קאט בשלב מסוים מאוד, לבחירתה. אנחנו לא יודעים מה הבן אדם היה עושה".

- אנחנו דווקא די יודעים, קראנו בשיחה בצ'אט. הכוונה ברורה.

"נכון, אבל אתה לא מעניש על כוונות ולא על תוכניות. ההבחנה היא בין כוונה והכנה לבין מעשה פלילי - שאיננה עבירה. אם אני מתכנן לרצוח בן אדם, אבל לא עשיתי כלום, אין עבירה. אפילו אם ברור שאני אדם רע".

- לדבר עם קטינים על מין זו הטרדה מינית - וזה אסור.

"נכון, זה ברור, אבל זו עבירה מאוד קלה. ניסיון להטרדה מינית זה ממש חלש. הנה, פרשת ערוץ 10 הולידה המון הרשעות, אבל ענישה מינורית - זה מעלה את השאלה: מה השגנו מלבד כותרות? תפסת 30 פדופילים ובסוף הם ילכו הביתה עם עונשים מינוריים. מה עשית מלבד לחנך את הפדופילים להיות יותר זהירים?".

- זה באמת מה שאתה חושב?

"לא יודע, אני רק תוהה. הרי לעשות מבצעים מהסוג הזה, זה נורא קל. אין סכנה לסוכן (כמו בעבירות סמים). אז למה דווקא עכשיו? ההתרשמות שלי היא שהמשטרה אוכפת באינטרנט פדופילים, אבל משקיעה הרבה פחות בתחומים אחרים; כאילו אין פשיעה מקוונת אחרת. זה גם בגלל הכותרת וגם בגלל שהציבור מבוהל ונורא שמח שדופקים פדופילים. אני מבטיח לך שאם השוטרת הייתה מציעה רכוש גנוב בצ'ט, זה לא היה מקבל כותרות, ויותר מזה - הציבור לא היה אוהב את זה".

- אתה בודד בדעות האלה?

"לגמרי. אני קול בודד. לא שיש לי משהו בעד פדופילים, אבל אני בעד ראייה כוללת. ילדים זו מין הרשאה לעשות הכול. חשוב להגן על הילדים, אבל איפה מערכת החינוך? למה לא מחנכים יותר את הילדים? הרי פייסבוק מלא ילדים, אבל כשאומרים פדופילים הכול מותר - זה סדין אדום. גם באקדמיה וגם האנשים הכי ליברליים - כששומעים פדופיליה כולם חושבים רגשית. הכול מתעורר, רגשות חזקים. הזעם מדבר, לא השכל".

- ואיך אנחנו ביחס לעולם?

"להתרשמותי - כל העולם נלחם בפדופילים ושמח על המלחמה הזו. אחת המדינות שיש בה הכי הרבה פדופילים והיא הכי נלחמת בהם זו ארצות-הברית - מעצמה של פדופילים ומעצמה של מלחמה בהם, לצהלת הציבור.

"הרי אחד הדברים ששומרים עלי ועליך זה שנגדנו אין רף של חשד ולכן לא מוצדק לנקוט נגדנו פעולות חקירתיות. להתחיל לחקור אנשים סתם, בלי חשד, זה מהלך לא פשוט ואני לא בטוח שחשבו על כל ההשלכות שלו. הציבור מריע היום למהלך נגד הפדופיליה ולא מבין שהשלב הבא יכול להיות פחות נחמד מבחינתו. לדוגמה, כניסה לרשת חברתית בהתחזות והמתנה לדגים שיעברו".

- אולי הדוגמה הטובה היא לאו דווקא סמים. אולי זה מזכיר יותר ניידות לתפיסת שיכורים בכביש?

"חשבתי על זה, אבל זו לא השוואה תקפה: השוטר בכביש הוא פסיבי. הינשוף לא דוחף את הנהג לשתות יותר או לנהוג מהר. במקרה שלנו יש אינטראקציה ותקשורת. זה שונה. שוטר רוצה הרשעה בסופו של יום. וכאן הוא משפיע על ההתנהגות שלהם, השפעה מכרעת. אולי. אנחנו לא יודעים".

"מקום להתערבות אלימה"

לעומת הרדוף, ד"ר עובדיה עזרא, שמרצה באוניברסיטת תל-אביב על פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה חברתית, תורת המוסר ואתיקה יישומית, רואה את העניין הפוך לגמרי. "לחברה יש מחויבות להגן על קטינים. אחד האמצעים זה החוק הפלילי. מי שיודע שיש לו בעיה ולא מנסה לפתור אותה, צריך להיות מורחק מהחברה, ולו בשביל להגן על קטינים שלא יכולים להגן על עצמם".

- ואם לא מתבצע בעצם אקט של תוקפנות? הכול הרי רק דיבורים ופנטזיות.

"מי מוסמך לקבוע את רמת הסיכון? אני לא יכול לקבוע את רמת הסיכון של הפנטזיה של אדם כזה או אחר. הנקודה הרלבנטית מבחינתי, כאב לילדים, היא מה הייתי חושב אם השתיקה הייתה מעמידה בסיכון את ילדיי? הייתי שוחט אותו. וזו העמדה הכללית".

- אין פה שום דבר יחסי מבחינתך?

"לא. אין. קטינים הם חסרי ישע וצריכים הגנה. זו הנקודה הרלבנטית וזה ההבדל. זה שונה מיחסי מין בין כפוף לכפיף - באשר לקטינים אין מה להתווכח. צריך לבודד אותם באופן מלאכותי. החברה צריכה להיות הרבה יותר נחרצת, וזו אינטואיציה מוסרית שמשותפת לי ולך. זה לא אמור להיות רחוק מההיגיון. אם אתה מדבר עם ילד בצ'ט ויש לך כוונה נסתרת, יש מקום להתערבות, אפילו אלימה".

- אתה מצדיק הצבת מלכודות?

"כן. זה כמו שוטר מקוף מבחינתי. חלק מתקינות החברה".

- האינטרנט השפיע על המוסר שלנו?

"העולם המוסרי נשאר. הנסיבות משתנות והאתגרים משתנים, גם הדילמות, אבל סולם הערכים אותו דבר. הרשת לא יכולה לשמש עלה תאנה. עובדה שאלה רק פקודות מקלדת".

- אומרים שגם פדופיליה היא עניין יחסי, הרי ביוון העתיקה כולם היו עושים את זה.

"גם עבדות הייתה פעם, אז מה? התקדמנו. צר לי שאני לא מעמיד פה עמדה פוסטמודרנית, אבל לבנות על זה תיאוריה זה עלבון. הפנייה לאינטואיציות המוסריות האלמנטריות מוחקת את השאלה הזאת. מי שמתלבט - שישאל את עצמו מה הוא היה אומר אם היו אלה ילדיו. השאלה מתבהרת באחת. עם כל הרצון להיות נאור וליברלי, אנחנו עדיין צריכים להישאר בני אדם".

- אנחנו הופכים לחברה מוסרית יותר?

"המאה העשרים הייתה מאה מזוויעה, אולי הכי מזוויעה. אנחנו עדיין משתדלים לשרש נורמות ועדיין נגועים בגזענות, בסקסיזם ועוד".

מחיר הטעות

מיכאל בירנהק הוא פרופסור חבר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. תחומי המחקר וההוראה שלו הם פרטיות, משפט וטכנולוגיה, ועוד. הוא מציע מין פשרה בין הרדוף לעזרא.

"בעיקרון, החוק הפלילי לא מעניש על מחשבות, אלא על מעשים. האם 'דיבורים סתם' הם רק 'מחשבה'? ברוב המקרים כן, אבל לפעמים הם התחלה של פעולה - קשירת קשר לביצוע פשע, פעולת הכנה אחרת וכדומה. אם המשטרה עוצרת את זה לפני הביצוע, העבירה תהיה 'ניסיון ל...', במקום המעשה עצמו, שטרם קרה. איך מבדילים בין דיבורי סרק סתמיים לבין מעשים? בעיה. בהקשר אחר, זה היה המקרה של פול צ'יימברס, הבחור האנגלי שהתעכב בשדה התעופה ביורקשיר, צייץ בטוויטר שהוא הולך להרים את המקום לשמיים, נעצר, נחקר, הורשע, ורק לפני כשבועיים בית המשפט בערעור זיכה אותו. איך צריכה המשטרה לנהוג כשהיא נתקלת בדברים כאלה?".

- איך באמת?

"השאלה היא 'מחיר הטעות': ההנחה היא שלא משנה מה המשטרה תעשה או לא תעשה, בחלק מהמקרים היא תטעה, והשאלה היא לאיזה צד אנחנו, כחברה, מעדיפים שהמשטרה תטעה. גישה אחת תגיד - עדיף לטעות לצד של החמרה, כדי למנוע ולו גם אונס אחד. מחיר ההחמרה יהיה פגיעה בחופש הביטוי של קשקשנים שסתם התבדחו באופן חסר טעם ויהיה לזה אפקט מצנן על האנשים הנורמטיביים, שעשויים להימנע מביטויים חשוכים מחשש שייגרמו להם בעיות. הגישה האחרת - הפוכה - עדיף לטעות כך שנהיה עם אצבע רופפת יותר על ההדק, נאפשר חופש ביטוי וקשקשת ברשת וחירות מחשבה באופן כללי, ונתמקד במקרים הבעייתיים".

- לא עזרת לי.

"בעיניי התשובה היא פשוטה ברמה העקרונית וקשה מאוד לביצוע בפועל: כמו בכל דבר, צריך להפעיל שכל ישר. לא לכל ציוץ, צ'יטוט וקשקוש צריך להתייחס ברצינות. אבל זה, כאמור, קשה לביצוע. זה נכון לפדופיליה, לדוגמה של דיבור על שוד בנק או לבחור מיורקשיר והציוץ שלו. המטרה המרכזית, בעיניי, של האיסורים השונים על פדופיליה היא למנוע את מעשי האונס עצמם - בסביבה הפיזית שבין מבוגר לילד/ה. זה כמובן אסור בחוק. אלה המקרים של פדופיליה ואונס ממש, ובהם צריך להילחם עד הסוף. מהמטרה היסודית הזו, נגזרים כל מיני איסורים אחרים, כמו פרסום של חומר תועבה ועוד".

"אבל כאשר הביקוש חזק, לסמים או לפדופיליה, אז יש מי שמספק את הביקוש. לכן, החוק אוסר עוד פעולה - המחזיק ברשותו פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, דינו מאסר שנה; לעניין סעיף קטן זה, 'מחזיק' - למעט המחזיק באקראי ובתום-לב. כלומר, עצם ההחזקה של חומר פדופילי הוא עבירה, עם החריג שיש בסוף הסעיף. פה זה כבר יותר קשה - הרי מי שמחזיק את החומר לא אנס בעצמו. הסבר אפשרי אחד לאיסור - ניסיון לקטוע את 'שרשרת הפדופיליה' בקצה של הביקוש. בהקבלה רעיונית לסמים - זה האיסור על צריכה עצמית, או משהו מקביל לדיונים ולהצעות על איסורים בחוק על צריכת שירותי זנות. הסבר שני אחר הוא מוסרני - החברה חושבת שיש לגנות, בצורה פלילית, את מי שיש לו סטייה כזו".