הנקראות ביותר

עירית פרנק: "לא הגיוני שאמני פרינג' לא יקבלו כסף"

עירית פרנק, מנכ"לית תיאטרון הסימטה, בעלת אופי שמוצניקי כזה שתפור לניהול תיאטרון פרינג', שיש בו הרבה אידיאולוגיה ומעט מאוד כסף

אם, נניח, יצא לכם פעם להיקלע לאי בודד עם עירית פרנק, סביר להניח שהיא תהיה זו שתתעשת ראשונה, תנער מעצמה את החול ותסתכל מסביב כדי לבדוק איך אפשר לבנות סירה. אופי שמוצניקי כזה שתפור לניהול תיאטרון פרינג' כמו הסימטה, שיש בו הרבה אידיאולוגיה ומעט מאוד כסף. "אני סוציאליסטית עם יכולת עסקית שלא עומדת בפני עצמה כדי להתעשר, אלא כדי להשיג כסף עבור הדברים שאני מאמינה בהם", היא אומרת בחיוך ההוא מהסרט "בחינת בגרות" מ-1983, שהיה הקאלט של דור מתבגרים שלם.

"גם כשפתחתי את 'בוטיק השחקנים', שהיה אחת החנויות הראשונות שנפתחו ברחוב שינקין, לא חשבתי על חשבון הבנק שלי, אלא עשיתי את זה מתוך אידיאולוגיה. רצון להפוך אותו לרחוב תוסס, למכור בגדים מיוחדים. אביבה פז ואני היינו שותפות וטובהל'ה עבדה אצלנו. הלכתי לעשות הצגות כדי שהן יוכלו לקנות בדים ולרסס עליהם. משום מה, כסף אף פעם לא הדאיג אותי, כי תמיד ידעתי שאדע להרוויח. כשהיה לי פלאפל זה היה קצת אחרת".

- היה לך פלאפל?

"ב-1995. דווקא אז רציתי לעשות לביתי. למדתי פסיכולוגיה, יש לי אישור מטעם משרד החינוך להנחות קבוצות. הייתי בהיריון עם השלישי, היו לי שתי בנות וחשבתי שאני רוצה לצאת החוצה, אבל לא במקצוע שלי, למעט דברים קטנים שעשיתי".

- למה עזבת את המשחק?

"לא לגמרי עזבתי, אבל רציתי להיות ילדה גדולה".

- ולשחק זה להיות ילדה קטנה?

"זה להיות אדם שלוקח אחריות על העולם הקטן שלו, שמקבל הוראות ואם הוא שחקן טוב, הוא יכול לעשות אינטגרציות נכונות. אבל בעולם של המבוגרים אתה לא רק שחקן. הביטוי של לקחת אחריות הוא משמעותי מבחינתי. כשהיינו נוסעים בארץ להצגות ילדים שבהן השתתפתי, כשכולם היו נחים, הייתי יוצאת החוצה לראות את הסביבה וחוזרת עם שק של אינפורמציה".

- שחקנים מרגישים שהאחריות שלהם היא להביא את עצמם לבמה בצורה מיטבית.

"ואז לעשות את זה 300 פעם. זה לא מספיק בשבילי. היום אני יכולה לחזור למשחק, כי אני מספיק מבוגרת כדי להיות ילדה. זה לא אומר שאפסיק לעשות דברים מתוך השמוצניקיות, רק שיש לי את הבולדוזריות הזאת לעשות דברים".

- למה לא השתמשת בה לקידום הקריירה שלך?

"כי היה שם עוד משהו. מהר מאוד התפרסמתי, וברמה מסוימת של צניעות אני יכולה להגיד שהייתי שחקנית טובה, אבל לא אהבתי את זה. זיהיתי את הסכנה. לפני שיצאתי מהבית הייתי מתקשרת לבת דודה שלי ושואלת אם כתבו עליי משהו, לרוב שקרים. במכה אחת הייתי גם מועמדת לפרס האמי (בסרט 'זיכרונות אהבה' עם קירק דאגלס), ואז ברחתי. נסעתי לארצות הברית לעשרה חודשים ואמרתי, לא עוד. במשך שנתיים הייתי עוזרת צלם, ובאיזשהו שלב חזרתי לשחק, בבית ליסין, הכרתי את בעלי והחלטתי לעזוב כדי לטפל בילדים".

- התחלת את העבודה בפרינג' כבמאית תחת ניקו ניתאי. חשבת שתנהלי אותו?

"כשעבדתי שם חשבתי שאני יכולה לעשות יותר טוב לטובת השחקנים. הרווחתי גרושים. גם היום אני לא מקבלת את המשכורת הכי טובה שיש".

- מאיפה האומץ לנהל תיאטרון ללא ניסיון ניהולי?

"ניהלתי את הבוטיק ואת הפלאפל ואת הבית שלי. היה לי את הביטחון שאם אני לוקחת משהו, אין חומה שתעמוד לפניי".

- למעט הפרינג', שמוקף חובה עבה במיוחד.

"לא הייתי מסתדרת בתיאטרון הרפרטוארי. אני חייבת שתהיה אידיאולוגיה".

- וברפרטוארי אין אידיאולוגיה?

"הם עלו על גדותיהם. זוועה מה שהולך שם. למה צריך כל-כך הרבה מבנים ששואבים תקציב כזה? למה? אם הייתי באה לשם, הייתי מנסה להוציא אותו מהקיפאון, היכל אחד עם אמנות אמיתית".

- הם רוצים להעלות כמה שיותר הצגות.

"יותר הצגות זה יותר כסף, אבל מה עם האמנות? והמשכורות הגבוהות שהכוכבים מקבלים? למה צריך לתת להם 4,000 שקלים להצגה? אני מעריצה את נועם סמל (מנכ"ל הקאמרי), וחושבת שהוא מנהל ענק, אבל לא הייתי רוצה להיות במקומו".

- לבקר זה קל, אבל מה היית עושה אחרת?

"אם אני הייתי מנהלת תיאטרון כזה, הייתי חוזרת לפעם, לימים של אגמון בקאמרי ובבית ליסין, לתת מקום לתיאטרון הקלאסי והישראלי עם דגש על איכות. כן, וזה לא נורא להגיד אליטיסטי. ויתרנו על עצמנו כעם. את יודעת איפה זה התחיל? עם בגין, שהחליט להוריד את רמת בחינות הבגרות כדי שגם המזרחיים יוכלו לקבל תעודה. ומותר לי להגיד את זה כי אני חצי-חצי. הטלוויזיה ברף כל-כך נמוך שאני לא מסוגלת".

- גם את השתתפת בסדרות לא ממש אליטיסטיות.

"סדרה אחת לחמש דקות ולפחות זה היה קשור למקצוע המשחק. אבל מה עם כל הריאליטי? משתתפי הריאליטי הפכו לאמנים? זה כמו שכל אחד היה יכול להיות רופא. פליט ריאליטי שידע לעשות חסימת עורקים יהפוך לדוקטור".

- בואי נתמקד בתיאטרון. את זו שאמרת שאסור להזיז את מנהלי התיאטראות ממקומם.

"אני מעריצה את המנהלים האלה. הם לא אשמים. השיטה גרמה להם לנהוג ככה. אם משרד התרבות לא היה קובע קריטריונים של כמות, אלא קריטריונים אחרים, האמנות הייתה מתפתחת. הקריטריונים הכמותיים הרגו את כולנו. גם העובדה שבתי הספר למשחק, כמו בית צבי, משחררים כל שנה לשוק שישים בוגרים, כשבמחזור שלי סיימו בקושי עשרה. כולם מסתכלים על הכסף".

- את מתנגדת ששחקנים ישתכרו היטב?

"אין לי בעיה עם זה, רק שהשכר יהיה שוויוני. לא הגיוני שאמני פרינג' לא יקבלו כסף. מעבר לכך, אף אחד לא מרענן כוחות. את המנהלים האמנותיים אני כן קוראת להחליף, כי צריך לשנות קו אמנותי כל ארבע שנים. זה לא כמו ניהול אדמיניסטרטיבי".

- את גם המנהלת האמנותית של הסימטה וגם המנהלת האדמיניסטרטיבית. זה בריא?

"יש ועדה אמנותית שעובדת איתי, ואני לא מקבלת החלטות בלעדיה. מעבר לכך, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפריד את המשרות. גם ככה אין לנו כמעט תקציב. השחקנים מקבלים אצלנו אולם ואיש טכני, אבל לא מקבלים משכורת. רק אחוזים מהרווחים".

- זה לא מתסכל אותך? בלי כסף, בלי קהל.

"כבר לא. זה תסכל אותי וחשבתי שאני צריכה לכבוש את האוורסט ולנהל דברים יותר גדולים".

- אז יצאת לנהל את האוניברסיטה העממית.

"בזמנו זו נראתה לי התקדמות. ואז החליטו בעירייה להחזיר אותי לסימטה ורציתי לתת לעצמי את האפשרות לעשות את הדברים שלי, לשחק, ליצור זיהוי עם המקום. עוד לפני שהלכתי לאוניברסיטה התחלתי לעבוד על 'גאווה ודעה קדומה' עם יובל זמיר ואז שמתי את זה בצד. כשחזרתי הוא אמר, תגשימי את החלום הזה ואמרתי, רק אם תהיה איתי, והוא נפטר. הבטחתי לו לעשות את זה, אז פניתי לרועי רשקס, מחזאי נהדר, ולקח לנו חודשיים-שלושה לגמור לכתוב אותו, ותוך חודש וחצי העלינו את ההצגה. אני שונאת את האוננות של במאים. אני עניינית".

- ועדיין, כל-כך מעט אנשים ייחשפו אליה.

"זה נותן חופש יצירה. חשוב שיוצר ייצור. אם משהו יתפוס, הוא יתפוס. קהל מגיע לבד".

- כמה מכיל האולם שלך?

"55 אנשים בגלל שהכיסאות מסתובבים".

- מצליחים להרוויח?

"פעם היו מזמינים אותנו לאולמות אחרים, אבל כשהרפרטוארים הורידו את מחירי הכרטיסים ל-30 שקלים ול-50 שקלים, אז התחרות קשה".

- אולי הפתרון הוא להפוך את הפרינג' למחלקות עצמאיות בתוך התיאטראות הגדולים.

"ולא יהיה חופש יצירה כי הם יחדרו פנימה. אצלנו כל הצגה שעומדת בסטנדרטים אמנותיים סבירים, יכולה לעלות על הבמה. אם לא יהיה פרינג', לא תהיה ראשוניות".

אישי: 53, גרושה 3, מתגוררת בתל אביב

משחק: קולנוע: "מגש הכסף", "בחינת בגרות", "עדות מאונס", "החיים על פי אגפא", "בנות". טלוויזיה: "החבר'ה הטובים", "טיפול נמרץ", "סיטי טאוור". בימוי: "גאווה ודעה קדומה", "פיט פה טו"

עוד משהו: אוהבת ספורט. שוחה ומרימה משקולות

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות