הנקראות ביותר

חינוך רע

ריקנות החינוך הכללי מחווירה מול הקנאה הדתית והגזענות האנטי-דמוקרטית

בצל המתח עם איראן, תיפתח לה שנת הלימודים הקרובה. רוב הפוליטיקאים ימשיכו להדליף, לרמוז ולהתבטא בתחום שאסור לדבר עליו; אבל בתחום החינוך, שבו מותר הדיבור, תימשך השתיקה.

מה הסיכויים לתרחיש שבו תגרום איראן לסיום הפרויקט הציוני בפועל? לשם כך צריכה איראן להגיע לנשק גרעיני על אף הקשיים שבדרך, ואז להחליט להתאבד באופן בלתי-רציונלי ולהשתמש בו נגד חבל ארץ צר המכיל בערבוביה יהודים וערבים. כל זאת בהנחה ששלטון האייתוללות ישרוד עוד שנים, למרות המרידות מבית. אז האיום חמור, והסיכוי נמוך.

אך מה הסיכוי לסיום הפרויקט הציוני בגלל החינוך? נו באמת, מדינת ישראל היא אימפריה. אנחנו אימפריית היי-טק, אפילו לחלל הגענו. יש לנו אקדמיה מצוינת, ובעיקר - המון פרסי נובל. אלה התשובות המקובלות לשאלה זו. ובכל זאת, מה הסיכוי לסיום הפרויקט הציוני בגלל חינוך? די גבוה.

המאה ה-21 כבר כאן. ילדי העולם המתקדם שוקדים בימים אלה על הכישורים הרלבנטיים לעולם החדש. הם לומדים בסקרנות סוגיות מורכבות של שימוש בידע לבניית פרויקטים, או ניתוח מהלכים היסטוריים. הם גם לומדים וחווים סוגיות בשוויון, בזכויות אדם ובדמוקרטיה, כחלק משיח אזרחי וביקורתי המתמזג במורשת העם אליו נולדו. את כל זה הם עושים מתוך עניין פנימי. עניין בלמידה שמצליחים לעודד בתי-הספר במדינות המתקדמות.

קל יותר לשלוח מטוסים לאיראן

אימפריות נופלות לאט. במעמקי המאה ה-21, רוב תלמידי ישראל של היום יהיו בלתי-רלבנטיים. היום הם כבר משתעממים בבתי-הספר. ההצלחה שלהם מסתכמת בשינון ובהקאת פרטים. היצירתיות שלהם נשחקת וגם ההבנה, לכן הם כבר בתחתית טבלת ה-OECD. אבל סביר שעוד קודם משהו אחר יקרה לנו. חלק מהתלמידים הולכים לעשרות שיעורים פרטיים, והשאר לעולם לא ידביקו את הפער הנפתח בקצב מדהים. אנחנו כבר במקום הראשון בין 60 מדינות באי-שוויון בחינוך. לאן זה יוביל?

כל בוקר לומדים תלמידי ישראל "הישרדות" בבתי-הספר רוויי אלימות, ובערב מגלים עניין בסדרות רדודות. אבל ריקנות החינוך הכללי מחווירה אל מול רוחות הקנאה הדתית, הבדלנות, המשיחיות הקיצונית והגזענות האנטי-דמוקרטית, שהופכות גלויות לגמרי. כל אדם מערבי יוכה בתדהמה אם תספרו לו שזה במימון המדינה. במימון מלא. והסחף לא נגמר בחינוך החרדי. ברוב בתי-הספר במגזר הממלכתי דתי לא מעוניינים לשלב תוכנית לימוד לדמוקרטיה, לפני דור זה עוד היה אפשרי. במאה ה-21 ערכים ליברליים-דמוקרטיים הם הבסיס המשותף והעוגן ליציבות של מדינות המערב המתקדם. ישראל צועדת בכיוון הפוך. זה עניין של דור.

אף ראש ממשלה לא העז לטפל בחינוך. אולי קל יותר לשלוח מטוסים לאיראן. אמנם ועדות, דוחות ותוכניות היו למכביר, כבר ב-1972 דנה ועדה בראשות יגאל אלון בהיעדר המוטיבציה של מורים, ובראשונה עלו בגלוי סוגיות של התאמת בתי-הספר לשינויים. אבל מאז ספג החינוך רק "טיח" של תוספות משאבים והמון טלאים קוסמטיים.

איש לא טיפל במערכת ההפעלה המיושנת שצריך לשדרג. לב השדרוג הוא האחריות של בית-ספר בודד להגדיר זהות ודרכי הוראה, לנהל תקציב וכוח אדם. ככה משאירים את המורים הטובים בבתי-הספר, שיובילו יוזמות חינוך חדשניות, וכך אפשר גם להתייעל ולשלם להם כראוי. המדינות המתקדמות בחינוך איזנו את הניהול העצמי של בתי-ספר באמצעות עמידה על יעדי ליבה הכוללת כישורים וערכים, ובאמצעות מדיניות העדפה מתקנת בתקצוב בתי-ספר חלשים, וכמובן הסכם לאומי להעסקת מורים שישמור על מעמדם מבלי לפגוע ביכולות בתי-הספר לנהל אותם.

מדוע הפוליטיקאים לא העזו? משום שההחלטות הללו עוברות דרך ראשי ארגוני המורים החוששים מאיבוד כוחם העצום. והציבור מעולם לא דרש חינוך - רק צדק חברתי. אז סיסמאות הצדק התבדרו לכיוונים מוזרים, רק לא לטיפול שורש בסוגיית הגרעין האיראני, סליחה - החינוך הישראלי.

הכותב הוא מנכ"ל תנועת "חינוך ישראלי"

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות