תוכן שיווקי

כתבה זו נכתבה והופקה על ידי כותבי תוכן מקצועיים בשיתוף גורם מסחרי.

כתבות התוכן השיווקי בגלובס כוללות מידע ענייני בעל ערך מוסף לקורא, תוך שמירה על שקיפות מרבית כחלק מהקוד האתי של גלובס.

הרציונל העסקי של הסבת מרכז המחשבים לענן פרטי

חברות המתמודדות עם אתגר השינויים שמחשוב ענן מביא, מגלות את ההזדמנויות העסקיות של ניצול השקעות העבר ליצירת זרמי הכנסות חדשים

"בוא, תראה מה הווירטואליזציה עשתה ל-Data Center שלנו", הפציר בי דיוויד פרובוסט, CIO של חברת משלוחים גדולה מצפון קרוליינה. פגשתי אותו בכנס מקצועי שנערך באוניברסיטת Duke והוא שיכנע אותי לסייר באזור שנקרא Research Triangle, "עמק הסיליקון" של מדינות "הקונפדרציה" בדרום מזרח ארה"ב. התדמית שהייתה לי על המדינות האלה הושפעה בעיקר מהסרט ה(בלתי) נשכח "חלף עם הרוח", עם קצת נגיעות של "גברים במלכודת". מתברר שנשארו אומנם מגנוליות של פלדה בצפון קרוליינה, אבל Red Necks אמיתיים צריך לחפש במקומות אחרים, בעומק האפלאצ'ים. האמת, קיבלתי רושם שהדרומיים המנומסים הטמיעו את תעשיות הידע בצורה יותר אנושית מהגיקים הפאנאטים שאירחו אותי קודם לכן בפאלו אלטו, קליפורניה. אפילו ה-BBQ הדרומי היה טעים יותר.

חלף עם הווירטואליזציה

הממלכה של דיוויד פרובוסט שוכנת במרתף של מבנה משרדים די שגרתי, בית תלת-קומתי מוקף חצי קילומטר מרובע של דשא (120 אקר, הוא ציין בגאווה) וגדר ביטחון בגובה 3 מטר. שתי צלחות לוויין קישטו את הגג השטוח ובערך 2,000 מכוניות מצוחצחות למשעי חנו משובצות במגרש החניה, צבעוניות ומסודרות כאבני החושן במהדורה אמריקאית. הירידה למרתף דרשה זיהוי בטביעת אצבע בנוסף לכרטיס חכם וכאשר דלת הברזל נפתחה חיכתה לי ההפתעה. האולם הגדול, בערך 500 מ"ר של רצפה צפה ותקרה אקוסטית תלויה היה ריק ברובו. בפינה אחת עמדו שני ארונות 19 אינטש סטנדרטיים, אחד כחול והשני ירוק, סגורים בקובייה שגודלה 3 על 3 מטר מאחורי דלתות זכוכית. לאורך אחד הקירות נצבו כתריסר עמדות עבודה לצוות השליטה והבקרה, אך רק שתיים מהן היו מאוישות וגם שתי הבלונדיניות ששמרו על המבצר נראו מחוסרות עבודה. לפחות כך הבנתי מהעניין הרב שהן גילו במצב הלכה על ציפורניהן.

דיוויד לא התרגש מהשקט ובכל זאת הוא פנה אלי וברק גאווה בעיניו קצרות הרואי: "אתה רואה", התנגן קולו באינטונציה דרומית, "הכל הלך". הוא התכוון כמובן לקרוב ל-200 ארונות שאכלסו את האולם עד לפני כחודשיים, כאשר הגיעה משאית מאובזרת במשככי זעזועים פניאומאטיים, פרקה שני ארגזי עץ גדולים ומתוכם הגיחו התאומים בכחול ובירוק. כנראה שלא הראיתי סימני התפעלות מספקים, כך שהוא תפס בידי והחל למשוך אותי לעבר הקובייה המזוגגת. "שני ארונות ו-100 אחוז ווירטואליזציה עושים את העבודה של יותר מאלף השרתים שזללו חשמל ושתו את כוחותי עד ליום ההיסטורי הזה". הוא התנשף כאשר דלתות הזכוכית נפתחו וזרם אוויר מקפיא פגע במצחו המיוזע וכיסה את משקפיו באדים שהתעבו כהרף עין. "ההנהלה לא מסוגלת להחליט מה לעשות בשטח הפנוי", הוא התוודה כששאלתי אותו האם הווירטואליזציה גם הקטינה את חלקו בתקציב אחזקת המבנה. "אני חושב שהם יקבלו את המלצתי לפתח כאן מרכז לשירותי ענן ציבוריים. יש לנו בעיה של Downsizing, הסתפקות בפחות. המשבר הכלכלי הקטין מאוד את הצורך בשירותים לוגיסטיים בין מפעלים ביבשת. הכול מיובא מסין או ממקסיקו ומחצית התעשייה האמריקאית הפכה לצינור שיווק והפצה נטו, ממחסני הערובה לאתר הלקוח בלי תחנות ביניים. כדאי לנו לנצל את המשאבים שהתפנו, רזרבות המזומנים מהשנים הטובות והניסיון בניהול קשרי לקוחות שרכשנו כדי לתפוס עמדה מוקדמת בשוק העננים. שם העתיד של ה-IT".

רכבות שמורות היטב

להגיד לכם שהופתעתי יהיה מוגזם. בדרך לפארק התעשייתי הצביע דיוויד על מגרש רכב ענקי בשולי עיירה מאובקת לצד ה-High Way, שהיה גדוש במשאיות קירור ארוכות, Wheelers 18 בשפתו, ומעליהן בלון ענק שנשא את הכתובת "מכירת שריפה (Firesale) של פעם בחיים! 250 משאיות עם פחות מ-100,000 מייל ואחריות לשנתיים! כל הקודם זוכה". למותר לציין כי על כולם התנוסס בגאווה הלוגו הכחול-ירוק של חברת המשלוחים. "התעשייה על הפנים והממשל של אובמה מסבסד את שידרוג מסילות הברזל", רטן דיוויד בזעם כבוש. "מה יובילו הרכבות המהירות? מדברים על יצירת מקומות עבודה באמריקה ומייבאים קטרים מיפן וקרונות מסין, פסי ברזל מהודו וקורות עץ מברזיל. המטורללים האלה מהגנת הסביבה מדברים על הנזק שהובלה במשאית גורמת לאטמוספרה, אבל כל מה שהם משיגים בפועל זה יצוא מקומות עבודה לארצות בהם זיהום סביבתי הוא דרך חיים, אם לא אידיאולוגיה". שתקתי, מזדהה בעומק ליבי עם הירוקים אבל לא מוכן לשפוך שמן על מה שעוד יכול להפוך למלחמת אזרחים חדשה, הפעם בין השמרנים המאמינים בעמל כפיים לליברלים שכוחם במתק שפתיים.

ביקשתי להבין מדוע דיוויד פרובוסט חושב שבידיו הקלפים הנכונים למשחק בזירת העננים. "Now You're Talking", הוא ענה וחבט בגבי בחביבות מופרזת. "לקח לך הרבה זמן להבין את הפואנטה! נכון? אז כך. הענן מספק הזדמנות היסטורית, חד-פעמית הייתי אומר, למי שמוכן עם נכסי תשתית וקצת כסף בכיס. זה בקיצור מה שלקח לי כמעט שנה להסביר להנהלה, אנשים טובים אבל מבינים באמת רק במשאיות קירור ובסוסי מרוץ. אולי גם קצת במטוסי תובלה ומלגזות ענק. תדבר איתם על שירות ענן והם ילכו לבדוק את הלחץ בצמיגים. ראית את האנטנות על גג הבניין? היום יש עליו שתיים אבל בעוד שבוע יתווספו להן עוד ארבע. זה השלד של הענן, לא ה-Datacenter המרוקן מתוכנו שבמרתף."

ההזדמנות העסקית לא תחזור

"אבל לפני שנתחיל לדבר על הטכנולוגיה כדאי שתבין כי היוזמה התחילה מחשיבה עסקית, Solid Business, כפי שאוהבים כאן. כולם מדברים על הענן הציבורי, אבל האם ידעת כי ב-75 עד 80 אחוז מהשימושים המשמעות היא Elastic Compute Cloud של Amazon? כל חברות המחשבים, התקשורת, היועצים והאינטגרטורים מדברים על שירותי ענן - וסוחר הספרים הזה, בזוס (Jeff Bezos המייסד והמנכ"ל, שהצטרף לאחרונה לרשימת המולטי-מיליארדרים של ההי-טק), מוכר שירותי תשתיות ופלטפורמות כמו משוגע! למה? כי הוא הכין תשתית לצמיחה אינסופית של החנות הווירטואלית וביכולתו למכור את העודפים כשירות. והוא היחיד שחווה עודפים? מה פתאום?! השפל הכלכלי תפס את כולנו עם המכנסיים למטה. רק שהממזר הזה יודע מה לעשות עם העודפים. מציעים אותם להשכרה On Demand, בתעריף זמן אוויר אטרקטיבי ובסיוע מנגנון אוטומטי נוח מאוד, פשוט ואינטואיטיבי מצד הלקוח. מבחינת אמזון, למכור שירות זה ביזנס בדיוק כמו כול מכירה אחרת. בחנות ווירטואלית גם הספרים ונעליים הם סחורה ווירטואלית. העסק שלהם הוא לגזור קופון בזכות שליטה במידע, לא סידור מדפים וחלונות ראווה ברחוב הראשי, וזאת הרי גם אנחנו יודעים לעשות. אז למה שאנו לא נשתתף במשחק הענן? יש הרבה דברים בשירות של אמזון שהלקוחות לא אוהבים".

"אל תזלזל בג'ף", אמרתי לו בדרך לקפיטריה. "אני לא מכיר הרבה שהצליחו לעקוף אותו בסיבוב. למעשה, אני לא מכיר אף אחד. אתה אולי מבין יותר ממני בארכיטקטורה של מערכות מידע, אבל תודה שבצד הביזנס הוא אשף אמיתי". דיוויד לא אהב את הרמז שלי, שהתייחס לרקע האקדמי שלו כפרופסור למנהל עסקים במכון הטכנולוגי של וירג'יניה. "אין מה לדבר, בזוס יודע לנצל הזדמנות כשהוא רואה אותה. זמן ההשהיה שלו, ההתלבטות בין תובנה לביצוע, הוא קצר להפליא. ג'ף, באופן טבעי לחלוטין, מוצא את עצמו תמיד מוביל שינויים. אבל מכך לא צריך ללמוד שהוא לא עושה טעויות. הטעות העיקרית של Elastic Compute Cloud היא ההתבססות על ממשקי יישומים ופרוטוקולים קנייניים. אמזון מנסה להפוך את הלקוחות לשבויים בכך שהיא לא מספקת גשרים נוחים להגירה החוצה, כאשר אתם מנסים להחליף ספק שירות. לכן אני הייתי נזהר מאוד מלשים את כל הביצים בסל שלה. כל עוד לא קיים שוק אמיתי בשירותי ענן, אני לא מוותר על עצמאות ה-Datacenter הפרטי שלי. אפילו שהוא עולה יותר. מקסימום, אני מוכן לעשות את מה שכולם אומרים לי לעשות, לשנות את הארכיטקטורה שלו לתצורת ענן פרטי."

פדרציה עולמית של משאבים

"מה שראית למטה במרתף, זה הענן הפרטי שאמור להיות גרעין ההתגבשות לענן הציבורי, שעוד נמצא בשלבי עיצוב סופיים. וצלחות הלוויין? אלה יחברו אותנו ברשת פרטית עם מתקנים דומים מסביב לעולם. שתי הצלחות הקיימות כבר משמשות לקשר עם הסניפים שלנו באוסקה ובדיסלדורף. הצלחות המוזמנות שיגיעו בשבוע הבא יספקו קשר עם המשרדים במוסקווה, ריו ובנגלור, שבכולם יותקנו תשתיות ענן במהלך 2013. עדיין לא החליטו היכן למקם את הענן השישי, במזרח הרחוק, במזרח התיכון או בדרום אפריקה. בכל מקרה מדובר בפדרציה של משאבים שתקיף את העולם ותתבסס על שדרת תקשורת שהיא כולה שלנו. אסור לי לדבר על רוחב הפס (Bandwidth) שהתחייבנו לרכוש, אבל תאמין לי שלא תהייה בעיה להזיז עומסים מפה לשם ובחזרה בהתאם לצורך. השעון, במקרה זה, הוא המלך, כי הפרשי השעות יוצרים הפרשי פאזה במחזוריות של העומסים".

חזרנו למרתף כדי לבחון מקרוב את הארונות שדיוויד כינה בחיבה חנונית "האס הכחול" ו"הפנינה הירוקה". מתברר שאלה שתי מערכות שרתי להב (Blade Server) זהות לחלוטין, שפועלות בגיבוי הדדי (Mirroring) כדי לספק זמינות של "5 תשיעיות", 99.999% מהזמן. דיוויד פתח את הדלת לאחד הארונות וראיתי שהוא מלא וגדוש מגרות ציוד מהמסד עד לטפחות. ספרתי את המודולים ועשיתי בראש את החשבונות: 4 מארזי להב עם 12 להבים בכל אחד, 4 מעבדים על כול להב ו-6 ליבות בכל Xeon E7, ס"ה 1152 ליבות בארון. לא רע בכלל. את שאר הנתונים סיפק דיוויד: 1.5 טרה-בייט זיכרון RAM, 8 טרה-בייט דיסקי מצב מוצק (SSD או Flash בז'רגון), 144 טרה-בייט דיסקים סטנדרטיים (SATA) ו-16 מתגי תקשורת עם 80 גיגה-בייט רוחב פס כולל לקלט/פלט - מחציתם מיועדים לחיבור הרשת הפרטית, הלוויינית, בין 6 מרכזי המחשבים המתוכננים ומחציתם לקווים קרקעיים, בסיבים אופטיים, לצמתים ראשיים של ספקי אינטרנט ברדיוס 800 קילומטר מסביב לאתר ב-Research Triangle.

חוק המספרים הגדולים

"תשתית התקשורת היא הקובעת", לדברי דיוויד. "אין קושי לספק שירות איכותי למספר קטן של לקוחות גם על תשתית חלשה יותר. בחישוב ממוצע, לקוח בינוני עם 500 רישיונות יזדקק ל-100 מגה כדי לא לרדת ברמת הביצועים ביחס למה שהוא מקבל מה-Datacenter המסורתי שלו ברשת המקומית. נומינלית, ארון אחד שלנו מסוגל לתמוך במאה לקוחות כאלה סימולטנית גם בשעות השיא, אך מאחר ואנו נהנים מהסטטיסטיקה של "חוק המספרים הגדולים" והשיאים בזמני העומס משתנים מלקוח ללקוח, אני מעז לנחש שלא נתקשה להתמודד גם עם מספר גדול פי 5. וכאשר נשלים את התקנת הענן המתוכנן, 200 ארונות כפי שהתשתית הפיזית מסוגלת לספק, נוכל לספק מכאן, קרוליינה הצפונית, שירות ל-100,000 לקוחות. וברשת העולמית כולה, עד מיליון! ועבור עומסים כאלה גם רוחב הפס "המופרז" שאנו מתקינים עכשיו לא יספיק. אבל עד שמנהלי המכירות יצליחו לגייס את מיליון המשתמשים אנו נעבור פאזה בתקשורת. אני צופה הכפלה פי 4 ברוחב הפס, לפחות, ורשת שותפות תקשורת גלובלית של חברות המעוניינות לספק לנו את ה"מייל האחרון" תמורת זכויות שיווק של השירות בטריטוריה שלהן. לא כל חברת תקשורת יכולה או רוצה להקים ולתחזק מתקני ענן - אבל כולן רוצות למכור שירות ולנצל כך את התשתיות הקרקעיות, שמאבדות לקוחות לטובת הרשת הסלולרית".

רואים שהבחור הזה היה פרופסור. המודל העסקי שגור על פיו לא פחות טוב מהמודל הטכני. ניסיתי לתקוף מכיוון שונה. "מה הסיפור הזה עם האס הכחול והפנינה הירוקה? אתה חושב שתוכל לשמור על תמחור תחרותי כאשר תקורת היתירות שלך היא אחת-על-אחת?" דיוויד נעץ בי עיניים משועשעות, שאמרו "מה החובבן הזה חושב לעצמו, שאני פספסתי את הנקודה הטריוויאלית הזאת?" בלי להשמיע הגה. הוא רק חייך בנועם וענה כהרגלו בנימוס מוחלט, "לא, זו רמת השרידות הקיצונית שאני בודק על בסיס עומס העבודה של החברה שלי. ברור לי שלא כל לקוח מוכן לשלם כפליים כדי לדעת שהוא לא יסבול מהפרעת שירות יותר מ-5 דקות בשנה. אנו נציע רמות שירות שונות עם התחייבויות זמינות שונות במחירים שונים. הווירטואליזציה של הענן, מטבעה, מאפשרת לי לספק רמות שירות שונות בהסתמך על אותה רזרבה של משאבי יתירות. המתמטיקה קצת מסובכת ואני לא מאמין שהיא מעניינת את הקוראים שלך. אבל אנו יודעים לחשב את הצרכים בהתאם לתמהיל חוזי השירות שחתמנו עליהם. ויהיה גם שירות ללא אבטחת זמינות למי שמחפש את המחיר הנמוך ביותר (Rock Bottom) ויודע, שברגע שהמשאבים נדרשים כדי לספק את התחייבות השירות ללקוח מועדף שמשלם יותר, הוא יכול רק להמתין בסבלנות עד שהעבודה שלו תעלה מחדש. זה לא שונה מעיקרון מכירת כרטיסי טיסה על בסיס מקום פנוי".

לילה של יום מייגע

הערב ירד ודיוויד התנדב להסיע אותי לשדה התעופה ריילי-דורהם. במהלך הנסיעה דיווח קריין החדשות שהיוונים "עושים שריר" לקנצלרית ולא מוכנים לתנאי הצנע שהיא דורשת תמורת ערבות גרמנית להלוואות נוספות. "מה הם, דפוקים?" שאל דיוויד להפתעתי. "הם חושבים שבגלל שכולנו מעריצים את התרבות ההלנית מגיעה להם התחשבות מיוחדת? שלורד ביירון יגיע על סוס לבן להציל אותם מפשיטת רגל?" התפלאתי, כי אף אחד לא ביקש שארה"ב תערוב לחובות יוון, ולכן היה מוזר לשמוע שמרן-בדלן מדופלם מתעניין בבעיות של אירופה. הסברתי לו, שישראל אינה אירופה ולמרות שהמרחק מתל-אביב לאתונה קטן מהמרחק בין וושינגטון לסן פרנסיסקו, מספיקות שתי אצבעות כדי לספור את הימים שביליתי על אדמת איתקה. "היוונים היחידים שראיתי בישראל הם שחקני כדורסל", הוספתי, "ואלה מרוויחים לא רע גם כשהפילוסופים רעבים ללחם".

עצרנו לארוחת ערב בפונדק דרכים, Diner, שדיוויד המליץ על התוכנית האומנותית המתקיימת בו מדי ערב, במקביל ובהשלמה לאוכל אמריקאי בסיסי, סטייק נוטף כולסטרול וריחו מסחרר חושים כסעודת שור הבר המובטחת לצדיקים. בזמן שחתכתי בבשר הרך עלה על במה קטנה במרכז המסעדה זמר חמוש בגיטרה, מגפיים מחודדות, כובע בוקרים רחב טיטורה וזקן לחיים מאפיר. הרפרטואר שלו כלל שירי עם בסגנון Dixie, שקיבלו ביצוע מייבב משהו בטנור הגבוה שלו ובמבטא דרום עמוק שקשה להבינו גם למקומיים. נערה מוצקה וצחקנית, שהזכירה לי את דולי פרטון (Parton) הצעירה, עברה בקהל ואספה בקשות לשירים. האווירה הנוסטלגית-אנכרוניסטית בשילוב מנת בורבון (Jim Bean) אחת יותר מדי הביאה אותי להתגעגע לאחד הלהיטים האזוטריים של סוף שנות ה-50'. "הקרב על ניו אורלינס", The Battle Of New Orleans, הגיע לאוזני הצעירות בביצוע ג'והני הורטון ובאדיבות שירות השידור של הוד מלכותו חוסיין ההאשמי, ובקיצור "קול רמאללה". הבלדה מספרת על הניצחון האמריקאי בניו-אורלינס ב-1815 שסיים את אחת המלחמות המשפילות והמיותרות ביותר, מלחמת 1812 בין ארה"ב הצעירה לבריטניה, שעוד לא הסתגלה לכך שהקולוניות נפרדו מהכתר.

פיאסקו מביך מתועד בבלדה שחצנית

במשך 3 שנים קירקסו שכירי החרב המקצועיים של ג'ורג' השלישי ("אדומי המעילים") שירדו מקנדה, בסיוע שבטי אינדיאנים מתוסכלים מהנישול האינטנסיבי בידי הלבנים, את המליציות של המהגרים לארה"ב הצעירה (בסך הכול בת 36). במלחמה ספגו האמריקאים מפלה משפילה אחת אחר השנייה, פיאסקו מתמשך שהגיע לשיאו בשרפת הבירה וושינגטון ב-1814 (הבית הלבן נקרא כך כי צבעו אותו לבן לכסות על הפיח השחור). אבל שנה מאוחר יותר הצליח גנרל אנדרו ג'קסון לסבך את הצבא הבריטי המסורבל בביצות המקיפות את ניו אורלינס ולהחזיר לאמריקאים את כבודם האבוד. הבלדה השחצנית שכתב משורר בשם Driftwood ("סחופת עצים") מתעדת בעליצות שאינה מקובלת בשירי עם (רובם מלנכוליים להחריד) את החיוניות של אמריקה בשנים שלפני מלחמת האזרחים.

הזמר המופתע ביקש לדעת מי בקהל עוד זוכר את הבלדה הישנה הזאת. הצבעתי במבוכה והודיתי כי כן, ב-1959 כבר האזנתי למצעדי הפזמונים באנגלית במקום לשושנה דאמרי הלאומית. לכבודי הוא כיוון מחדש את הגיטרה וביקש מהנערה להצטרף אליו עם באנג'ו. כבר מזמן לא נהניתי כל כך ממנת נוסטלגיה אותנטית. דיוויד לא הבין מדוע שיר ישן יכול לגרום לי להפסיד את הטיסה ותחת הפצרותיו העיקשות חזרנו ל-Interstate 85 בדרך לשדה התעופה. דרישת השלום האחרונה שקבלתי מדיוויד אמרה לי שישראל לא תהייה המדינה השישית ברשת הענן שהוא מתכנן. כנראה דרום אפריקה. לא נורא, גם אין לנו סיכוי לארח את המונדיאל או האולימפיאדה. לכל היותר איזה Eurovision מתועב.