ששי קשת: "כל דוגמנית או פליט ריאליטי חושבים שהם כוכבים"

"כשאתה מגיע למים, אתה אף פעם לא יודע אם הם קרים או חמים, שקטים או סוערים. כדי לבדוק, אתה צריך לטבול בזהירות את הרגליים ולהתרגל", אומר ששי קשת כדי לתמצת את המוטיבציה לחמישה עשורים של קריירה כה מגוונת. ועדיין, שכשוך הרגליים במים הקפואים של ניהול תיאטרון, לא היה ברשימת הדברים שהוא "חייב לעשות". לכן, כשפנה אליו שמוליק עצמון וביקש ממנו לקחת לידיו את הבייבי שלו, תיאטרון היידישפיל, קשת לא ידע מה לעשות.

"העניין הזה נפל עליי בהפתעה", הוא מחייך את החיוך שהמיס דור שלם של נערות. "אהבתי להיות בעל הבית של עצמי. אדון לזמן שלי ולאפשרות לנווט אותו איך שאני מרגיש ולא לפי שעון עצר. כשהתארחתי לראשונה ביידישפיל תחתיו, כל הזמן שאלתי את עצמי מי ייקח את הניהול של הדבר הזה אחריו. לא חשבתי שאני אהיה המטורף הזה. חשבתי שלהיכנס לנעליו של עצמון זו הרפתקה בלתי אפשרית, בגלל הלהט והיכולת שלו להקים תיאטרון נגד כל הסיכויים. לא סירבתי מיד. אמרתי שאני חייב לחשוב. זה החמיא לי".

- התלבטת כמה חודשים.

"כי זו הייתה החלטה אישית ומשפחתית. אני אוהב את השעות שלי עם המשפחה, את הזמן הפנוי עם יונה (אליאן-קשת), שעליו אנחנו שומרים בקנאות, היכולת לטוס לחו"ל כמה שאני רוצה, לשחק במחזמר, בסדרת טלוויזיה. הבנתי שאם אסכים, אצטרך לשלם מחיר אישי וכלכלי, אבל יונה והילדים נתנו לי דחיפה ועידוד. בתוכי הרגשתי, ובלי מליצות, שעשיתי עד היום לביתי ומעכשיו אני עושה משהו למען מטרה שאני מאמין בה ואוהב אותה".

- כבר כיהנת בעבר בלא מעט משרות ציבוריות.

"הייתי ממייסדי אמ"י, שתי קדנציות במועצה לשידורי כבלים ולוויין, במועצה לתרבות ואמנות, אני חבר מועצה באשכולות ויש לנו את חברת ההפקות המשפחתית. אני קיבוצניק. רוב הדברים הכלכליים שעשיתי היו לטובת הציבור, כי אני בא מרקע סוציאליסטי וחשוב היה לי להיטיב עם המקצוע, עם רווחת השחקנים. אני מאמין שאם אנשים יראו איך אני מתנהל, הם יוכלו ללמוד".

- אתה אומר את זה כי אמנים מתרחקים מכל מה שיש לו ניחוח כלכלי?

"עברתי דורות של אמנים, ובדרך כלל זה נכון. כשהקמנו את אמ"י רצינו לייסד קרן שתדאג לרווחתם ואף אחד לא התעניין בזה אז. זה בהחלט היה בית ספר פנטסטי להכרת נפש האמן".

- אתה השכלת לנהל את עצמך אחרת.

"אצלי זה היה בשלבים שונים. אחרי להקת הנח"ל הפכתי לאליל נוער, עד שהחלטתי בגיל צעיר לעצור את הדבר הזה".

- ויתרת על הרבה כסף בהחלטה הזאת.

"בהחלט שילמתי מחיר, אבל תמיד ידעתי להסתכל קדימה ולחסוך. לכן עשיתי את ההפסקה הזאת במודע, ואמרתי שאם אני תאב חיים במקצוע הזה, אני חייב להגיד 'הויס'. רציתי להתמקד במשחק, בשירה ובריקוד ולא להיות תלוי באהבתם המתחלפת של צעירים ששלחו גלויות לרדיו. למזלי, מכיוון שיש לי טווח יכולות, יכולתי להיכנס לתהליך הזה, שהיה ארוך ולא פשוט, ולהיאבק באימג' הקודם. וכן, זה עלה לי כסף".

- למדת משחק או שירה?

"להקת הנח"ל הייתה בית הספר שלי. הייתי שם תקופה ארוכה, פלוס קבע, ואת כל מה שאני יודע למדתי משייקה אופיר, מליטאי ומרוזנבלום, והכול תוך כדי תנועה. כשאני מסתכל על מה שהצעירים צריכים לעבור היום - האודישנים, הכוכב נולד - אני חוטף צמרמורת".

- לא היית מסוגל להתמודד עם זה?

"אני לא אוהב תחרויות. המבחנים שלי הם מול הקהל. השוק היום קניבלי ואני מעריץ את הילדים הצעירים, אבל הדרך שבה הם הולכים היא הפוכה מזו שלי ושל יונה, שעד שהעזנו לקרוא לעצמנו זמרים או שחקנים, עשינו קילומטראז'. היום כל דוגמנית או פליט ריאליטי חושבים שהם כוכבים ענקים".

- מי ניהל לך את הקריירה?

"הכישרון שלי. מהר מאוד התחילו לקרוא לי להופיע במחזות זמר ושאלו מה אני עושה פה ולמה אני לא בברודווי".

- למה באמת?

"פעמיים היו לי הצעות רציניות, ולאחר מחשבה שלא ארכה יותר מדי, הבנתי שהמשפחה כאן, הקריירה של אשתי כאן ושאין לי מה לחפש שם".

- הקמתם את חברת ההפקות המשפחתית לפני 15 שנים, כשבארץ לא שמעו על "ניהול קריירה".

"לא צריך לעשות מזה משהו יותר מדי גדול. אנחנו עושים ישיבות מטה במיטה. ליונה יש ראש כלכלי והיא אחת הנשים הכי חכמות שאני מכיר. שנינו, ובמיוחד היא, קמים כל בוקר למלחמה, לקרב חדש. אנחנו חייבים להמציא את עצמנו כל הזמן. אנחנו לא מחכים לעבודה. בואי נאמר שאם היינו בחו"ל, עם ההישגים שלנו, יכולנו לשבת עם הרגליים למעלה".

- אתם לא יכולים?

"לא כמו בחו"ל, זה בטוח. לפני כמה שנים יונה אמרה, התעייפתי, אני רוצה פנסיה, והמשיכה לעבוד. זה כנראה משהו פנימי. גם אם היינו מיליארדרים גדולים, היה מגרד לנו לעבוד".

- אתה עוד מופיע במקביל לניהול היידישפיל?

"קיבלתי אישור למכסה של הופעות בחודש, אבל זה לא אותו הדבר. להיות מנהל זה לא פשוט. להיות מנהל אמנותי זה לא פשוט, ולהיות שניהם ביחד ועוד בתיאטרון יידיש, זה קשה כפליים".

- בוא נפרק את זה, מה כל-כך קשה?

"המאבק האמיתי הוא בין שני התפקידים שאני נושא. אני קודם כול אמן. חבריי הם שחקנים ששיחקתי איתם ולמדתי לאהוב. הרצון להיטיב עם התיאטרון בא על חשבון הרצון שלי להיטיב איתם".

- איך אתה מיישב את המתח הזה?

"אני לא מיישב אותו, אלא משלם עליו ברגעים של חוסר שינה ושקט. אני גלוי עם השחקנים ומספר להם על המצוקות שלי ואני יודע שהם לא יכולים ללכת איתן למכולת".

- אתה מדבר על שכר השחקנים?

"יש לי רצון לשפר אותו ויש לי גם רוח גבית של מנהל חדש שנכנס לתפקיד, ואני מקווה שזה יקרה בעתיד. באתי עם זמירות שונות ועם עונה סנסציונית עם מחזות של חנוך לוין והלל מיטלפונקט, ועם שחקנים כמו ליא קניג ומייק בורשטיין. זה זעזוע חיובי מאוד. הימור גדול לספק את ליטרת הבשר לקהל הקבוע שהולך ומתרחב, ואני רוצה להרחיב את טווח הגילאים שלו עוד יותר".

- הבחירה בבורשטיין ובקניג היא מסחרית לגמרי.

"כי אני רוצה להפוך את התיאטרון ממשהו נישתי לתיאטרון טוב".

- גם אצלך הכוכבים יקבלו יותר כסף?

"כמו ברפרטואריים. הכסף שאני משלם לשחקן כזה שקול למחיר של ארבעים כרטיסים".

- איך חוסר שוויון כזה משתלב עם סוציאליזם?

"אני משלם לו ארבעים כרטיסים, אבל לא זכויות סוציאליות וחופשות. התכבדתי בשחקן מוכשר ומכובד כמו מייק, שרגלו לא דרכה בתיאטרון כבר הרבה שנים, אז הרחבתי את מעגל הצופים שלי".

- ועדיין אין לכם אולם משלכם.

"בזמן שכולם בהיכלי פאר. זו עוולה איומה שהדעת לא סובלת. ראש העיר (רון חולדאי), שבאופן אישי אני ביחסים טובים איתו, כשזה נוגע ליידישפיל, הוא לא ידידותי. עוד כשהייתי שחקן הוא אמר שהוא לא מאמין בתיאטרון הזה, כי כשעצמון ימות, הוא ימות איתו. היום הוא אומר לי, יידישפיל הוא תיאטרון לאומי, שהמדינה תדאג לו".

- ומה אומרים לך במשרד התרבות?

"המשרד לא יכול לתת לנו אולם. אנחנו מקבלים ממנו בעיקר הרבה רצון וסימפתיה".

שנינו יודעים שזה לא מספיק.

אנחנו צריכים ללכת לממשלה ולדרוש שהתיאטרון יהיה לאומי".

- למה השרה לא עושה את זה?

"כרגע אנחנו לא בסדר היום שלה. בשנה הבאה נחגוג 25 שנים ואחת המטרות היא להקים בית לתיאטרון".