אלף גוונים של אפור

"השעה", ה' 22:30, "הוט 3"

לפני שהקולנוע היה לאמנות, הלכנו אליו לחלום, כמאמר השיר. ולפני שהחדשות הפכו לאוסף של כותרות, אפשר שהייתה גם עיתונות אחרת, בוודאי שהייתה טלוויזיה אחרת. בדומה לסדרות תקופתיות כמו "מד-מן", גם הסדרה הזאת, "השעה", היא געגוע. לא געגוע של נוסטלגיה מטופשת, אלא געגוע שמביט אחורה לפעמים בזעם, זוכר את מה שהיה גם טוב פחות, אבל עדיין עורג למשהו אמיתי יותר שהיה וחמק לבלי שוב. הגברים של שדרות מדיסון, הם נכים רגשית, ולעיתים גם מטרידים מינית, אבל הם לפחות גברים. כלומר ייצור אנושי מוגדר על רקע הבלבול המגדרי של היום. את אותו דבר אפשר לומר על העיתונאים הבריטים כוכבי "השעה", אם לא על התקופה כולה: אנגליה של שנות ה-50. מסביב אפור, הסיסקטיז עוד לא התחברו לצליל מכוון, הרוסים פולשים להונגריה, המצרים מלאימים את תעלת סואץ, אבל הי, לפחות האנשים עדיין מנסים לעשות את מלאכתם נאמנה. להיות קשובים לאיזו אמת פנימית. מה שכינו פעם ביידיש להיות "מענטש". "השעה" היא למעשה ניסיון חדשותי של ה-BBC ליצור תוכנית חדשות שבועית, במקום מבזקי חדשות יומיים. הפורמט הזה שמוכר לנו היטב היום, נחשב לפורץ-דרך לפני 55 שנה.

פרדי ליון הוא עיתונאי חוקר, זאב-בודד וטיפוס מורכב למדי, שמאוהב בסתר בידידתו והמפיקה שלו, בל ראולי. היא מצידה צריכה לחנוך את הקטור מיידן (שהועדף על פני העיתונאי החוקר בעמדת המגיש, תפקיד שמגולם נהדר בידי דומיניק ווסט), והמשולש המקצועי מכסה על משולש רומנטי-רגשי. עד כמה הסדרה הזאת טובה? ובכן, אם המילה שלי לא מספיקה, אולי תאמינו לסמנתה קמרון, הגברת מרחוב דאונינג 10 שאמרה שזו הסדרה האהובה עליה. צודקת.