נוסחה השלטת בהנדסת 97% משירי הפופ המערבי לוקחת לחנים קטנים או בינוניים ומנפחת אותם למקסימום. לפעמים בשירות נבון, לפעמים בתיעושם לממדים תפלצתיים. הxx- האנגלים הולכים הפוך: הם מאמינים במינימליזם, שבחלק משיריהם הוא פשוט יפה, ובחלק אחר ממש מפעים: זה קורה כשהם מלחינים מנגינות שיכלו להיות ענקיות ובכל זאת מטפלים בהן במינימום של מידע צלילי, קצבי או הרמוני. ואז, למשל בשירים כמו missing I tides ו-Swept away, האוזניים, ובעקבותיהן החושים והלב, נפגשים בחוויה מסעירה, נדירה וממכרת. מסתבר שדווקא הצמצום מעצים: הוא מגדיל את הנפח הרגשי של הלחן יותר מכפי ששלל ערוצי הקלטה נוספים היו יכולים לעשות.
אלבום ליילי
בדרך-כלל, הפקות פופ בשלל סוגיו משתדלות לתת תחושה של האזנה במקום עצום ממדים עם כמה שיותר אנשים. ה-xx מעדיפים שהמאמינים שלהם יחוו תפילה פרטית ואינטימית בקתדרלה ריקה. במקום שהסחף הרגשי יבוא מהשיתוף, ההמולה והצפיפות, הוא נובע מההנגדה שבין החלל הגדול לבין האינטימיות.
הגישה הזו הפכה אותם כבר באלבום הבכורה הקודם, שיצא לפני כשלוש שנים, לאחד השמות הכי חמים בכל קצוות תרבות הפופ. הם נחשבו לכוח יצירתי מרענן שצמח מהשוליים אבל השתלט במהירות על פסקולי סרטים ופרסומות. גם ריהאנה סימפלה קטע שלהם באלבומה האחרון. ג'יימי סמית', המוח המוזיקלי בהרכב שהחל כרביעייה והצטמצם לשלישייה, הפך לאחד המפיקים והרמיקסרים הלוהטים. הוא הספיק לעבוד עם אמנים כה שונים כמו אדל, רדיוהד, דרייק, וגיל סקוט הרון ז"ל.
אני חייב להודות שהאלבום המהולל ההוא, שנכנס כמעט לכל רשימות אלבומי השנה, בקושי נגע בי. הוא הרגיש לי כרווי מדי בהדים לשנות ה-80, ואולי משום שחוויתי את האסתטיקה ההיא בזמן אמת, השחזור שלה נגע בי פחות. אבל כאן, ה-xx כבר הצמיחו שפה מוזיקלית משלהם. זה אלבום שמורכב מדיאלוג בלתי פוסק בין קול גברי לקול נשי, ושירי האהבה, פרידה, תהייה, כאב, כמיהה שלו - אינם מצטיינים בתמלילים חזקים. אבל האווירה והמנגינות מנצחות. זה אלבום ליילי, עם שירים חזקים בחלקם, שבנויים להיות להיטים ענקיים לשעות בין 02:00 ל-05:00.
הקולות המלנכוליים והצלילים האפלים נתמכים בעבודת הפקה יוצאת דופן ביופייה שמעניקה לרוב הרצועות תחושות של התקדשות ושל פיוט. עדיין, משהו מותיר אותי יותר מעריך מאשר נכבש, יותר מכבד מאשר מאוהב. לא לגמרי מכויל על התדר שלהם. ועם זאת, זה אלבום ראוי ביותר לתשומת אוזניכם וליבכם. בעיקר בזכות העניין הכה נדיר הזה בפופ, של אמנים שבחתירתם לאיזו התעלות ולהזדככות, באמת מייצרים רגעים שיש בהם נגיעה טמירה בקדושתה של המוזיקה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
