הנקראות ביותר

מגדלים של תקווה: הפייננשל דיסטריקט קם לתחייה

הפייננשל דיסטריקט היה האזור שספג את המכה הקשה ביותר אחרי הפיגוע במגדלי התאומים. אחרי שכבר הספידו אותו, הוא קם לתחייה בגלגול חדש ■ 11 שנה ל-11 בספטמבר, סיפור אופטימי

שש וחצי בבוקר ברובע הפיננסי של מנהטן, פיננשל דיסטריקט. עשרות רצים בג'וגינג הבוקר שלהם לאורך גדת האיסט ריבר בבגדי ספורט ממותגים, כיאה לאופי השכונה. באותו זמן בדיוק, ארבעה רחובות מערבה משם, מתחנת הרכבת שמתחת למרכז הסחר העולמי, שועטים בהליכה מהירה אלפי אחרים, לבושים בחליפות מעומלנות ובחצאיות עיפרון הדוקות, כשהם אוחזים בסמארטפון, בכוס קפה סטארבקס טו גו ובזהות אחידה למראה, מהונדסת כמעט.

מאה אלף איש עוברים מדי יום בתחנת הרכבת פאת' Path)) ובתחנת הסאבוויי שברחוב פולטון (Fulton). 75 אלף אחרים מגיעים במעבורת מסטטן איילנד, ועוד עשרות אלפים במעבורות מניו ג'רזי, מברוקלין ומקווינס. מעטים, יחידי סגולה, עושים דרכם מחדר הספינינג אל חדר המסחר במכוניות, בלימוזינות או במסוקים פרטיים, בהתאם למעמדם. אילו היו מציירים את התמונה ההומה הזו לעיני מומחים לפני כעשור, הם היו רואים בה את ההומור הכי שחור בעיר.

מהסוס הממולכד ועד לתאומים

יום חמישי, 12:01 שעון וול סטריט, 16 בספטמבר 1920, כמעט 300 שנה מאז הוקמה המושבה הראשונה במה שמכונה היום פייננשל דיסטריקט. סוס רתום לעגלה הפר את השגרה ההומה כשהתפוצץ בפינה הכי עמוסה בעיר, מול הבניין של ג'יי פי מורגן, ברחוב וול סטריט 23. 38 סוחרי בורסה נהרגו, 143 נפצעו, ונזק בשווי 2 מיליון דולרים נגרם לבניינים הסמוכים (כ-23 מיליון דולרים במונחים של היום). היה זה הפיגוע הכי קשה שספגה אדמת ארצות הברית עד אותו יום. למרות זאת, השכונה שרדה את האסון, השיבה את השגרה לסמטאותיה, ובהחלטה משותפת של מועצת העירייה ומועצת הבורסה נפתח המסחר כבר למחרת בבוקר.

בשנת 1966 (46 שנה מאז אותו אסון) החלה בניית מגדלי התאומים. במהלך חפירת היסודות, ברדיוס של 15 רחובות ובעומק עשרים מטרים, הוצאה כמות עצומה של אדמה, שהושלכה אל שולי נהר ההדסון וייבשה את מימיו. כך, בזכות הקמת מגדלי התאומים ועל אדמתם, נוצרה האחות הקטנה של הפייננשל דיסטריקט, שכונת בטארי פארק סיטי.

כדרכה של הארכיטקטורה בדפי ההיסטוריה, עיר מוגדרת באמצעות הבניין הכי גבוה שלה. כך, כמו בורג' אל-חליפה בדובאי ומגדל סירס בשיקגו (שמכונה כיום מגדל ויליס), מגדלי התאומים הגדירו את ניו יורק. כשניו יורק קיפחה את הגדרתה ב-11 בספטמבר, הפייננשל דיסטריקט הייתה השכונה שספגה את המכה הקשה ביותר. בחודשים הראשונים שלאחר האסון איש לא הסכים לעבוד במגדל גבוה. אנשים האמינו שהשכונה תמות, ותנועת התושבים הייתה מהשכונה החוצה; כל תושבי באטרי פארק פונו מבתיהם. עד פברואר 2002 לא ניתנה להם אפילו האפשרות לשוב לארוז את חפציהם, ומחציתם לא שבו להתגורר בשכונה עד היום. בעלי בניינים נשארו עם אלפי דירות ומשרדים ריקים, שוק הנדל"ן התרסק, ושקט תהומי שלט בשכונה שמעולם לא ידעה שקט מהו.

בזה אחר זה בנקים ובתי השקעות העתיקו את מקומם מהפייננשל דיסטריקט למידטאון מנהטן, בהם בנק אוף אמריקה וליהמן ברדרס. כך הפך מרכז הסחר העולמי לשני בגודלו, לאחר שהפסיד את הבכורה למרכז הסחר במידטאון. זו הייתה נקודת שפל, והפעם כבר הספידו את הפייננשל לחלוטין. אך למרות תחושת התבוסה, היו שבחרו להישאר בשכונה ולהתחיל מחדש.

חזון הגולדמן

דויטשה בנק, גולדמן סאקס, מריל לינץ' וחברות נוספות שנחלו פגיעה קשה באסון ניצלו את המומנטום ואת הטבות המס שהעניקו ממשלת ארצות הברית, מדינת ניו יורק, עיריית ניו יורק ומקורות אחרים, ובעזרת סבסוד של מיליארדים הם בנו מגדלים חדשים. ירוקים, טכנולוגיים ומפוארים הרבה יותר. אחת החברות הללו, שהפכו אסון להזדמנות, הייתה גולדמן סאקס.

מרקוס גולדמן, יהודי גרמני, הגיע לפילדלפיה בשנת 1848, בגל ההגירה הראשון של יהודים לאמריקה. הוא התפרנס כרוכל עם סוס ועגלה, ואחר כך כשומר בחנות. ב-1869 עבר לניו יורק וסחר באיגרות חוב בפינת רחוב פיין, בדוכן עם שמשייה שעליה כתב "מרקוס גולדמן אנד קו". לימים נישאה בתו של גולדמן ליהודי בשם סמואל סאקס, ובשנת 1882 הפכה החברה לגולדמן סאקס.

בשנת 2009, 140 שנה אחרי שהוקם אותו דוכן עם שמשייה, מערבית למרכז הסחר העולמי, מרחק פסיעה ממגדל החירות ומרחק שנות אור מהפנטזיה הכי פרועה של מרקוס גולדמן, הוקמה שכונת גולדמן סיטי. מגדל משרדים מפואר בן 43 קומות, שעלות הקמתו נאמדה ב-2.1 מיליארד דולרים. במקום לבנות את המגדל באזור משגשג, גולדמן בחרו להפוך במו ידיהם את בטארי פארק סיטי, השכונה המנומנמת שאליה הגיעו, לשכונה משגשגת.

כדי לאפשר לעובדי גולדמן (אלה שמגיעים ממרכזי גולדמן אחרים) ללון בשכונה, הם רכשו את המלון שמאחורי המגדל ושיפצו אותו ברוח המותג. מסעדות המלון, שלא עמדו בסטנדרטים הקולינריים, הוחלפו באחרות. אנשי גולדמן, הידועים כמשתמשים כבדים של לימוזינות ושל מוניות שחורות, סללו כביש גישה פרטי בכניסה למגדל, ואת מצוקת החניה פתרו ברכישת החניון הסמוך. על מנת לעבור בין מגדל גולדמן החדש לזה הניצב מעברו השני של הנהר, שילמה גולדמן לחברת המעבורות סכום נאה כדי להגביר את תדירות המעבורת לאחת בכל שבע דקות. כשתושבי השכונה התלוננו שהמעבורות מייצרות הרבה עשן ורעש, גולדמן רכשו צי של מעבורות שקטות.

כשהושלמה המשימה, גולדמן העמיקו בהפרחת השממה הסביבתית. הם פנו לדני מאייר (Danny Meyer), הבעלים של רשת ההמבורגרים המפורסמת שייק שאק Shake Shack)), והזמינו אותו לפתוח סניף בשכונה. כחובבי יין ידועים, גולדמן פנו למשפחת פאולקקוס ((Poullakakos והזמינו אותה לפתוח חנות יין ומסעדה. כמותה גם סופרמרקט גורמה, חנות פרחים וחנות משקפיים - לכולם ניתנו הזכות והכבוד לקחת חלק בחזון הגולדמני.

גם הפן הפילנטרופי לא נותר מיותם, ובשלוש השנים האחרונות גולדמן סאקס השקיעו 76 מיליון דולרים בפעילות קהילתית למען תושבי השכונה: הקימו ספרייה, בנו מרכז קהילתי, תרמו עשרות אלפי דולרים בשנה לקבוצות כדורגל לילדים ולתזמורת השכונתית. מה שעזר לגולדמן להחיות את השכונה היה הטבת המס שקיבלו מהמדינה, בשווי 1.765 מיליארד דולרים, וכמובן - שימוש נבון בכספים.

המשימה כמעט הושלמה

11 שנים חלפו מאז אסון 11 בספטמבר 2001, ונראה כי משהו השתנה באישיותה של השכונה, יחד עם הזמן שחלף. במהלך מרבית שנותיה של המאה ה-20 הייתה פייננשל דיסטריקט שכונה לעסקים בלבד, מקום שוקק חיים במשך היום, שמתרוקן לחלוטין ומאבד את צלמו עוד לפני רדת החשיכה. הניו יורק טיימס תיאר זאת בשנת 1961 כ"שקט של אחרי המוות שיורד על השכונה בכל יום ב-17:30 וכל היום בשבת ובראשון".

לא כך פני השכונה כיום. במקום הבנקים שעזבו הגיעו לשכונה חברות היי-טק, ארגונים פילנטרופיים, משרדים של עורכי דין וחברות תקשורת. חלק ממגדלי המשרדים הומרו ללופטים ולדירות יוקרה, שאוכלסו בסוחרי וול סטריט שמאסו בנסיעה משותפת במונית לעבודה ובעמידה בקרונות הסאבוויי הדחוסים. האוכלוסייה צמחה (22 אלף בשנת 2001 ו-71 אלף כיום), ובעקבותיה התרבו מסעדות, בתי קפה, בתי קולנוע, מוזיאונים, בתי מרקחת, מעדניות ופארקים.

נראה שהמשימה כמעט הושלמה. כמעט, מפני שטרם הושלמה בנייתו של המגדל החשוב ביותר בשכונה. מגדל החירות, שבנייתו החלה בסוף שנת 2006, חמש שנים אחרי האסון, אמנם הגיע לגובהו המקסימלי (104 קומות), אך טרם הושלם עד היום. ייתכן שהסיבה לכך היא חילוקי הדעות לגבי המימון, העיצוב והביטחון, או אולי זוהי מורכבותו של הפרויקט הכי מסובך שנבנה אי-פעם בניו יורק. כנראה הכול נכון. אבל העיקר הוא שנעים קדימה, כי כדרכה של הארכיטקטורה בדפי ההיסטוריה, כל עיר מוגדרת באמצעות הבניין הכי גבוה שלה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות