שטייניץ באמת צריך לטוס לניו-יורק כדי למכור את ישראל?

מה גורם לאנשים ליטול סיכונים? שאל פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל בכלכלה ומומחה בינלאומי להתנהגות כלכלית, בהרצאה לפני המשתתפים בוועידת וול סטריט ג'ורנל על כלכלת ישראל, שנערכה אתמול (ג') בניו-יורק. תשובתו, כך נדמה, לא עלתה בקנה אחד עם המסר שרצו למכור מארגני הוועידה. הוא גורס, שרוב המשקיעים מעדיפים לשים דגש חזק יותר על רווחים פוטנציאליים מאשר על הפסדים פוטנציאליים. במקרים רבים, אנשים פשוט לא יודעים מה הסיכון האמיתי של החלטותיהם הפיננסיות.

בשולי הוועידה היו שתהו: האם רמז הפרופסור הנכבד, שמשקיעים בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, הם אופטימיסטים ללא תקנה, שעוצמים עיניהם נוכח סיכונים גיאופוליטיים או אחרים? או, אולי הוא כיוון לשאלה נגזרת: האם מארגני הוועידה חטאו הם עצמם באופטימיות מופרזת כשהחליטו להקדיש למימונה, לפי כמה אומדנים, מיליון דולר בעידן של גרעונות מאמירים? במילים אחרות: האם שר האוצר יובל שטייניץ באמת היה צריך לטוס לניו-יורק, הוא ופמלייתו עמו, כדי למכור את ישראל? האם הוועידות הכלכליות הישראליות שנערכות חדשות לבקרים במדינות עתירות הון, באמת מצדיקות את הכסף שמוצא עליהן?

שאלנו כמה משתתפים, לא את צד המשכנעים אלא את הצד ששימש מטרה לשכנוע: יצא לכם מזה משהו? האם ישראל נראית לכם עתה, אחרי שמונה שעות של הרצאות, מצגות ופאנלים, לרבות מסר ציוני נלהב מפיו של חובב ציון רופרט מרדוק, יעד אטרקטיבי יותר להשקעות?

ובעוד שהמשיבים רחוקים מלהיות מדגם מייצג, תשובותיהם מאששות את האופטימיות של המארגנים, משטייניץ ומטה: היה כדאי. זה עבד. הנג וונג, איש עסקים סיני-אמריקני, שמתגורר חליפות בניו-יורק ובבייג'ינג, ושמייצג חברות סיניות, אמר ל"גלובס", כי הוא בא לאירוע כדי ללמוד, ולדבריו למד הרבה דברים טובים. "הציפור המקדימה זוכה בתולעת הדשנה ולכן אני רוצה להמליץ ללקוחותיי בסין להיות בין הראשונים באסיה שישקיעו בה כספים", הוא אומר. "רק עכשיו אני מבין עד כמה הסינים אינם יודעים דבר וחצי דבר על ישראל, והם צריכים ללמוד כדי להשקיע בה. לאנשי עסקים יש מנטליות שונה מזו של אנשים אחרים. הם מריחים הזדמנויות ואני מריח אצלכם הרבה הזדמנויות, שמסתתרות מאחורי כל הסיפורים שקוראים בעיתונים".

"אתם מנסים ליצור אווירה חיובית לאנשי עסקים ואתם מדגישים את ההון האנושי שלכם; אלה מסרים שבסין מבינים היטב", ציין הנג.

מעולם שונה לחלוטין מגיע רוני חיימובסקי, יו"ר הדירקטוריון של נתיבי הגז הטבעי לישראל בע"מ, חברה בבעלות ממשלתית שמשימתה להקים ולתפעל מערכת בלחץ גבוה להולכת גז בישראל, לרבות מצוף נוזלי מול חופי חדרה. חיימובסקי היה פעם בצד האחר של המתרס. כציר הכלכלי של ישראל בניו-יורק בסוף שנות ה-90 הוא יזם וארגן אירועים רבים כאלה. הם היו מעמודי התווך של שליחותו. הוא אהב אותם אז, כיציר כפיו, והוא אוהב אותם כיום, כמשתמש בשירותיהם.

לחיימובסקי טיעון פשוט: עלויות הפרויקטים שמתחייבים מהמנדט של "נתיבי הגז" תנוע בין 12 ל-15 מילאירד דולר. אם פעם היו הערכות שהממשלה תשקיע כהון עצמי כ-25% מהסכום. עכשיו ברור שהתשומה הממשלתית תהיה קטנה הרבה יותר. "נתיבי הגז לא תוכל להתקדם למימוש המנדט ולכן היא זקוקה למשקיעים בעלי ערך מוסף, ניסיון וכמובן הון למימון הפרוייקטים הנדרשים", אומר חיימובסקי. הוא סמך על ועידת "וול סטריט ג'ורנל" שתמצא לו משקיעים פוטנציאלים, ולא הצטער.

"שבועות רבים התכוננו לוועידה", הוא מספר. "למדנו אלו משקיעים צריכים להגיע ואיזה סגנון דיבור הם אוהבים לשמוע... עוד לפני פתיחת הוועידה, בקבלת הפנים שנערכה לקראתה, היו ביקושים עודפים להזמנות. אם בשנות ה-90, משכנו משקיעים סיפורי היי-טק, בוועידה הזו כיכבו תגליות הגז הטבעי. מבחינתו זה עזר מאוד".

חיימובסקי הספיק להיפגש עם שלושה משקיעים פוטנציאליים. כשירד מבימת האירוע, כתום פאנל על אנרגיות חלופיות וגז טבעי, התנפלו עליו עשרה מאזינים נוספים, כל אחד חמוש בכרטיס ביקור, וכולם ניסו לדחוף לו את כרטיסיהם ליד בבת אחת.

סיפור דומה סיפר ל"גלובס" עו"ד יהודה רווה, ראש משרד עורכי-הדין יהודה רווה ושות' ויו"ר הדירקטוריון של קרן תשתיות ישראל, שעוסקת בתשתיות אנרגיה, מים תחבורה וותקשורת (חוצה ישראל, הרכבת הקלה) ושמנהלת יותר מארבעה מיליארד שקל. אחד מידידיו, אמריקני שעומד בראש קרן השקעות האנרגיה הגדולה בארה"ב, מעורב זה מכבר בתכנית להצבת תשתית תקשורת גדולה בישראל עם גוף מוסדי מהגדולים בישראל. עלות הפרויקט: מאות מיליוני דולרים. התכנית לא התקדמה בקצב מסחרר. אתמול, אחרי ששמע המשקיע בפוטנציה על מה שמתרחש בתום האנרגיה בישראל הוא החליט להחיש את קצב מעורבותו בפרוייקט וכבר עתה הוא דוחף לקידומו בשטח.

נדמה ששטייניץ חש בפרצי האנרגיה בשטח. הוא ניצח על הכל מקרוב וכמו פרפר על בערוגות פרחים הוא אץ דץ לעבר כל מיקרופון שהציע לו צוף תקשורת. אבל בראיון ל"גלובס", כמו בהתבטאויות פומביות או בראיונות לכלי תקשורת אחרים, המסר שלו היה ממוקד ומבוקר. כששאלתי אותו על על בעיות התקציב, החמיצו פניו: חשבתי שאנחנו מדברים על הוועידה, אמר.

הוא סונדל בפועל ע"י שניים, שלושה, עוזרי תקשורת, שסימנו לו בתנועות ידיים ובהעוויות פנים קלופות עידון מתי עדיף שישתוק, בתקווה שהעיתונאי שעסוק בכתיבה לא יבחין בספקטאקל הזה, אך הם לא הביאו בחשבון את עקרונות הראיה הפריפראלית.

לפעמים שם שטייניץ נפשו בכפו והתעלם באומץ מהנחיות עוזריו. למרות העוויות של אחת מהן, הוא השמיע את הצהרה הבאה על פרשת IDB: "יש הרבה הזדמנויות בשוק הישראלי. ידענו בעיות של קונצרנים וחברות גדולות, והמשכנו. אני לא צופה שלפרשת IDB יהיה אימפקט מאקרו-כלכלי משמעותי. המשק הישראלי חזק יותר מכל חברה אחת".

אבל ברוב הראיון הוא שייט במי המנוחות של הסיבות שהפכו את ישראל לגן עדן למשקיעים: "זו עובדה שכל אלה שהשקיעו בישראל לפני 20, 30 שנה יצאו עם רווחים בשיעור של עשרות רווחים... אפילו בשנים 2008 וט-2009, בעיצומו של המשבר הפיננסי, ישראל התאוששה מהר יותר מהאחרות". המסר הזה חילחל בפאנלים השונים, בראיונות, ומראיות אנקדוטיות עולה, שאנשים לא מעטים קנו אותו.