גראונד זירו

הצד השלילי: ב-11 בספטמבר 2012 נפלה נבחרת ישראל לתהום הכי עמוקה שלה ב-20 השנים האחרונות ■ הצד החיובי: אין כמו סטירה כדי ליישר את הפרצוף

בקיץ 1994 הגיעה לארץ נבחרת קרואטיה למשחק הכנה. הקרואטים חגגו עם 0-4 קליל בר"ג. שלמה שרף ירד מהמגרש תחת הקריאות "תתפטר תתפטר", פחות משנה אחרי שניצח בפארק דה פרינס וחשב שהוא גיבור לאומי. בדיעבד, ההפסד ההוא הוציא משרף חמש שנים מצוינות, אולי הטובות ביותר של נבחרת ישראל בעידן האירופי. חמש שנים בהן גם בהפסדים הספורים שחווינו בר"ג, הנבחרת נראתה כמו נבחרת אירופית ראויה.

נזכרתי במשחק ההוא נגד קרואטיה כשצפיתי באלי גוטמן האומלל השבוע במסיבת העיתונאים באוהל הממוזג ברמת גן. כך נראה גוטמן כשיצא לגלות בקפריסין, רחוק מאוד מגוטמן של לפני פחות משנתיים, שרק ספיגת שער בדקות האחרונות בליון מנעה ממנו להעפיל משלב הבתים של ליגת האלופות עם הפועל ת"א. לפעמים, סטירה אחת מצלצלת מיישרת את כל הפרצוף, או כפי שאמר גוטמן עצמו: "מפה אפשר רק לעלות".

נבחרת ישראל נמצאת עכשיו באותו מקום בו עמדה בקמפיין האירופי הראשון שלה ב-1992/93. בפעם הראשונה מזה 20 שנה, הקמפיין של הנבחרת נגמר ארבעה ימים לאחר שהחל.

אפשר להתייחס לששת המשחקים שהיו לגוטמן עד כה בנבחרת (בהם לא ניצח אפילו באחד), כולל שני המשחקים הרשמיים עם אזרבייג'אן ורוסיה - כמשחקי הכנה. בחודש הבא תינתן לו האפשרות להתחיל בהכנה שנייה, לקראת מוקדמות יורו 2016, טורניר שאליו כבר יעפילו 24 נבחרות ולא 16 כפי שהיה נהוג עד היום. עוד לא ראינו כלום מאלי גוטמן: הוא לגמרי מסוגל ליותר. בחמש השנים האחרונות ראיתי לייב בערך 150 משחקים שניהל גוטמן, אבל השניים האחרונים היו הרחוקים ביותר ממנו: לא עקרונות, ולא משחק. אפילו את עקרונותיו כמאמן הוא לא הראה.

ולכן, מהחודש הבא צריך גוטמן להפיק לקחים. הנה חמישה כאלו:

1. לא לומדים כדורגל כשהכדור לא ברגליים שלך.

לשחק משחקי הכנה מול אוקראינה, צ'כיה, גרמניה ואפילו הונגריה במשחק חוץ, זה לוותר על הדומיננטיות, שחשובה לכדורגל של גוטמן בכדי לצבור בטחון. נבחרת ישראל שיחקה בשני המשחקים האחרונים בחוסר בטחון בולט, פועל יוצא לתוצאות משחקי ההכנה הכושלים - ולכן כל הפעולות שלה היו אקראיות, מקריות, והכי רחוקות ממסגרת קבוצתית. שני משחקים מול לוקסמבורג זו התחלה טובה להקנות סדר, דרך, סגנון (פסים קצרים על בסיס תנועה מתמדת) ועל הדרך לרכוש נקודות ולבנות בטחון. בפעם הבאה, לא צריך להתבייש: נבחרת בינונית ומטה לא צריכה לשחק משחקי הכנה נגד נבחרות שמחפשות שקי חבטות - היא צריכה יריבות אימון.

2. אי אפשר להטמיע שיטה בהרכב שמשתנה כל הזמן.

אם אליניב ברדה, ליאור רפאלוב, ערן זהבי, רמי גרשון ועומר דמארי הפצועים היו כשירים נגד רוסיה, סביר שכולם היו משחקים. ולכן, גוטמן צריך להתרכז באימונים המעטים שיש לו עם הנבחרת בדגשים, ולא בקו סגנוני מתוחכם. צריך לעבוד על מצבים נייחים, צריך לעבוד על סגירה אלכסונית, צריך לעבוד על יסודות שהליקויים בהם יוצרים שערים כל כך קלים כמו שהרוסים הבקיעו אתמול. בעצם, כמו כל השערים שאנחנו חוטפים בדרך כלל.

3. אי אפשר לתת לשמות לשחק.

על המגרש צריכים להיות שחקני כדורגל: טל בן חיים אחראי ישיר על שני השערים הראשונים שספגנו נגד רוסיה, כאשר בשער השלישי הוא בכלל לא היה על המגרש. כל הניסיון האדיר של בן חיים - באמת בלם מעל הממוצע בדרך כלל - לא הותיר רושם שמדובר בשחקן אירופי ותיק. פאול טיפשי, כיסוי לקוי, יציאה מאוחרת לטיפול. כמו שדן מורי נראה בבאקו, לא ראיתי שבן חיים טוב יותר. מה שחמור יותר הוא שלבן חיים אין בכלל קבוצה. שחקנים כאלה לא צריכים להיות אפילו בסגל, למרות שמם האדיר. מי שלא משחק באופן סדיר, לא יכול להות שחקן נבחרת, גם אם הוא בא מהפרמיירליג או מספרד.

יש לנו התבטלות כרונית בפני שמות. מאיורקה היא לא ברצלונה או ריאל מדריד, והליגה הספרדית היא כלום בלי שני המועדונים האדירים האלה. כאשר שוער כמו דודו אוואט סופג שוב כדור חופשי, 11 שנה אחרי הגול ההוא של הרצוג, כמעט מאותו מקום, אז הוא לא למד כלום בכל שנותיו בספרד. דני עמוס, ללא הופעה אחת בנבחרת, נתן קמפיין אירופי אדיר עד כה בקרית שמונה. עם כל הכבוד לאוואט, עמוס כרגע טוב ממנו. והכי טובים צריכים לשחק. בלאו הכי לא נפיק מהקמפיין הזה דבר זולת הכנה לקמפיין הבא. ובקמפיין הבא יוסי בניון יהיה כבר בן 34-35. זה הזמן לנסות להריץ נבחרת בלעדיו.

4. שחקנים ישחקו רק בתפקידים שהם יודעים לשחק.

מהראן ראדי הוא קשר אחורי, ביברס נאתכו הוא עושה משחק. לא להיפך. יוסי בניון הוא לא עושה משחק, הוא שחקן קו שני. יואב זיו הוא לא מגן, טאלב טוואטחה דווקא כן. איתי שכטר הוא שחקן קו, אבל תומר חמד הוא חלוץ מטרה קלאסי.

5. אין מקום לשיקולים זרים בקביעת סדר המשחקים.

למה תמיד נבחרת ישראל מארחת את שני המשחקים "החזקים" שלה בסיבוב הראשון וצריכה להתמודד במאני טיים במגרשים בהם לא תביא אפילו נקודה? התשובה היא תשוקה להכנסות. מאחר והקהל איבד את האמון בנבחרת וצריכים אמצעים לא טבעיים כדי ליצור אווירה, הגיע הזמן שנסדר לנו שיבוץ משחקים שבו נפסיד בהתחלה משחקים שצריך להפסיד, ונתקדם תוך כדי תנועה, במשחקים שבהם אנחנו נכתיב את הקצב. בסוף זה ייגמר ב-42 אלף איש בר"ג ובניצחונות.

צרו איתנו קשר *5988