בג"ץ ביטל הסכם גירושים של ביה"ד הרבני: "מקפח ומזעזע"

בג"ץ ביטל פסק דין של ביה"ד הרבני וקבע כי הסכם הגירושים המדובר, הכולל ביטויים נלוזים ומכפישים כלפי האישה, הוא הסכם שקרי המהווה חוזה כפייה פסול

בית הדין הרבני איננו מוסמך לדון בתביעות בענייני חלוקת רכוש, מזונות ומשמורת ילדים, הנכרכות להסכם גירושים משותף שהוגש לבית הדין, שהוא "הסכם שקרי" הכולל ביטויים נלוזים ומכפישים כלפי האישה - כך קבע שלשום (ג') בג"ץ, בהחלטתו לקבל עתירה שהגישה האישה בדרישה לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, שאישר את סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעות הנכרכות.

שופטי בג"ץ, אליקים רובינשטיין, עוזי פוגלמן ואורי שהם, קיבלו את העתירה, ביטלו את פסק הדין וקבעו כי מאחר שבקשת אישור ההסכם ה"משותפת" שהוגשה על-ידי בני הזוג לבית הדין הרבני בטלה, הרי שבהתאם למירוץ הסמכויות בין בית הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה - גוברת סמכותו של בית המשפט, שתביעתה של האישה הוגשה אליו שעות אחדות לפני שהבעל פנה בתביעה עצמאית משלו לבית הדין הרבני.

מדובר בבני זוג שהיו נשואים 17 שנה, ולהם 4 ילדים. בסוף שנת 2005 הגישו הצדדים בקשה משותפת לגירושים לבית הדין הרבני, שלה צורף הסכם גירושים שנערך ונחתם במשרדי הרבנות.

ימים אחדים לאחר הגשת הבקשה, עזבה האישה את בית המגורים המשותף ועברה למקלט לנשים מוכות, וכשבוע מאוחר יותר הגישה תביעות רכוש, משמורת ומזונות לבית משפט לעניני משפחה. הבעל, מצידו, הגיש באותו היום תביעה גירושים דומה לבית הדין הרבני.

במחלוקת בשאלה היכן יידון התיק, קבע בית הדין הרבני כי הוא זה שמוסמך לדון בתביעות, להוציא את עניין המשמורת. בעקבות החלטה זו דחה בית המשפט למשפחה את תביעת האישה לדון בנושאי המזונות והרכוש שהגישה.

האישה עירערה על החלטת הרבני האזורי לבית הדין הרבני הגדול, ואולם הערעור נדחה בדעת רוב. הרב שלמה דיכובסקי קבע בדעת מיעוט כי הסכם הגירושים "המשותף", לכאורה, שעליו מתבסס הבעל, הוא ״מסמך מזעזע, הן מבחינת התוצאה והן מבחינת הרקע".

באותו הסכם נכתב: "היות והאישה אפתית וחסרת יוזמה בזוגיות, שקרנית בוגדנית (לא יחסי מין), ביצעה שתי הפלות ועשתה מעשה בוגדנות ושקר ללא הפסקה לאורך חיי הזוגיות... היות והאישה גנבה עשרות אלפי שקלים מחשבון הבנק המשותף, היות והאישה זייפה צ'קים והיא אינה מתפקדת כמחנכת, כאמא, ומעדיפה את רצונותיה ואנוכיותה שלה על פני טיפול בילדים" - ותוצאתו היא נישול האישה מכל הרכוש והעברת הילדים לידי הבעל.

בעתירתה לבג"ץ טענה האישה, באמצעות עו"ד שירי מלכה, כי "הסכם הגירושים שהוגש לבית הדין הרבני בטל מעיקרו. לא ייתכן כי מסמך שהוא תוצר של התעללות ועוולה, יקבל על-ידי ערכאה משפטית תוקף מקנה סמכות. 'הסכם הגירושים' - מסמך זה הינו מקפח, מזעזע ומוכתם כולו בחוסר תום-לב".

שופטי בג"ץ לא חסכו את ביקורתם על נוסח ההסכם, וקבעו כי לא מדובר רק ב"משפטים נלוזים שאין הנייר סובלם" הכלולים בכתב בית-דין, שמחיקתם איננה מאיינת את תוקף הבקשה, אלא שנוסח ההסכם המשותף כביכול מלמד כי אין מדובר בהסכם, ואין בו דבר משותף.

"מדובר במקרה שבו תוכנו ומהותו של ההסכם שהוגש לבית הדין הרבני הינו כלי התעללות נפשי בעותרת", כתב רובינשטיין, "זהו על פניו מסמך ממאיר, שאין לקבלו".

לדבריו, הסכם הגירושים גרוע מהסכם שבו זויפה חתימת האישה עליו, מאחר שמדובר בחוזה כפייה פסול. עוד קבע כי סמכות כריכתם של ענייני ממון, מזונות ומשמורת בתביעת גירושים נתונה לבית הדין הרבני רק כאשר הכריכה שית בתום-לב - וגם מטעם זה אין ההסכם יכול לשמש בסיס לכריכה.

"אכן האישה חתומה על הבקשה, ואולם האם יעלה על הדעת כי האישה תכתוב על עצמה דברים אלה? ההסכם כולו כעפרא דארעא, ולא תן להשתמש בו כבסיס לרכישת סמכות על דרך כריכה", קבע רובינשטיין. (בג"ץ 10991/07).