טונים צורמים

ההצגה "סוביניר" מנסה לשיר מהלב, אבל לגמרי מפספסת את הסולם

את ההצגה הבאה אפשר למקם בנוף התרבותי העכשווי ואפשר אפילו להתייחס אל הכוכבת שלה כאל פורצת דרך שהקדימה את זמנה, אבל מה שאי אפשר לומר הוא שמדובר בחוויה תיאטרלית. "סוביניר" כשמה לא היא, אינה הצגה למזכרת, ואף שאת האמת העירומה לא נעים לשמוע - כפי שכותב בתוכנייה הבמאי ניר ארז - הרי שאין מנוס ממנה. מדובר במחזה שבלוני שחוזר על אותו הריטואל שוב ושוב ושוב, שאינו מתקדם לשום מקום, ושבאופן כללי מתיש את הצופה בשלב מאוד מוקדם של הערב. אפילו בדיחה מעולה מאבדת את החיות שלה בפעם העשירית שהיא מסופרת לאותו הקהל, על אחת כמה וכמה בדיחה בינונית.

"סוביניר" מתחקה אחר העשור האחרון בחייה של פלורנס פוסטר ג'נקינס, זמרת בעלת כוונות טובות, שכמאמר "תיתנו לו צ'אנס" של שלישיית מה קשור, אמנם "שרה מהלב", אבל הרבה כישרון לא היה שם. הרבה לפני שב"כוכב נולד" החלו לצלק את הנבחנים הגרועים שלהם על מזבח הרייטינג, בהקרנת אודישנים איומים, שכל יידועם לעורר צחוק דוחה על חשבון העד כדי כך חלש שאפילו אינו מודע לנכותו - פלורנס פוסטר ג'נקינס הפכה לפרודיה מהלכת.

היא הייתה זייפנית איומה. כה איומה שאנשים הגיעו להופעות שלה כמו שמגיעים למופעי סטנד-אפ, כדי לזכות למנה הגונה של בידור.

בעצם, לא מנה מאוד הגונה או הוגנת, היות שג'נקינס, כמו רבים מאלה שפיארו את "שלב האודישנים" הערוץ השתיימי המאוס, לא ניחנה ברכיב הקטן הזה שמבדיל בין זייפני מקלחת ובין זייפני פריים-טיים, והוא מודעות עצמית.

עד ליומה האחרון, שהגיע בגיל 67, ימים ספורים לאחר שמילאה את "קרנגי הול" בקונצרט ביזארי שאליו הכרטיסים אזלו חודשים מראש, היא הייתה משוכנעת שהקהל הנחנק מרוב צחוק למשמע הזיופים הנוראיים שלה בעצם מתמוגג משירתה.

ספונטניות מבוימת

על פניו, השמיעה הסלקטיבית של ג'נקינס, שהייתה כמובן משוכנעת שיש לה אוזן מוזיקאלית עילאית, יכולה הייתה להפוך אותה לדמות מרתקת למחזה, שינסה לפענח את נפלאות חוסר המודעות באשר הם. אבל זה לא המקרה. המחזה מגולל מנקודת מבטו של קוסמה מקמון, פסנתן מתוסכל שהיה המלווה הנאמן שלה במשך שנותיה על הבמה. הווה אומר, מנקודת מבטו של הצופה מהצד, זה שבהתחלה צוחק ממבוכה ולבסוף מרחמים - עליה ועל עצמו. כך, הנפש שמוגשת על המגש במחזה הזה היא של המלווה ולא של הגיבורה עצמה. המלווה לומד לקבל אותה, להעריך אותה ואפילו לאהוב, ואם הוא עושה את זה, אז גם אתם יכולים. אבל מה לגבי ג'נקינס? מה גרם לה להפוך למה שהיא? מה גורם לאדם להיות כל כך עיוור לסביבתו?

רמה מסינגר מגלמת את ג'נקינס ומולי שולמן את המלווה קוסמה. עם הביצועים שלהם אין לי בעיה. הם עושים את המיטב בתנאים המוגבלים. זו הרצפה שעקומה. כרונולוגיה של אירועים שנראים כשעתוק של אותו דבר.

הריטואל הוא כזה: המלווה מציג את הסיטואציה שעל ציר הזמן - הופעה במלון הריץ' למשל - ג'נקינס עולה ומזייפת, ושוב חוזר הניגון, שש-שבע-שמונה פעמים. איבדתי ספירה. צחוקים! לא ממש, ואיך יצחיק? הרי עצם העניין בזיוף, לצד הספונטניות, הוא המקוריות שלו, החד-פעמיות שבמפגש. עצם העובדה שמדובר בזיופים מבוימים לשורשי האוקטבה מחסלים לחלוטין כל פוטנציאל קומי בסיטואציה והופכת אותם בעל כורחם לרגעים הכי מודעים לעצמם בכל ההצגה.

"סוביניר" מאת סטיבן טמפרלי, תרגום: דורי פרנס, בימוי: ניר ארז, תיאטרון באר שבע