האוניברסיטה המציאה את האינטרנט - עכשיו הוא ממציא אותה

"סטודנטים יקרים - ההשכלה שלכם עלולה לפגוע בהשכלה שלכם", כך גורס פרופ' גדעון בורטון מאוניברסיטת בריגהם יאנג, ועורך הבלוג "Academic Evolution", שפועל למפות את הדרך לאוניברסיטת העתיד.

אפשר להתחבר להסבר של בורטון: סטודנט המצויד בקישור בסיסי לאינטרנט, יכול היום להגיע בקלות לידע מעודכן בהינף אצבע. ולא רק ידע - הוא יכול לקפוץ במהירות אל תוך דיון כבד ראש שמתנהל ברשת, להיות מעורב ולתת את חלקו.

לעומת זאת, כך בורטון, אוניברסיטה היא גוף שמרני. היא מלמדת מידע מצומצם בשיטות ותיקות, ומי שהחליט לסמוך ידו עליה כמקור העיקרי להשכלתו - דינו לאבד את הקשר הצמוד עם הידע המתפתח בעולם האמיתי, המקוון. לא כולם מסכימים עם בורטון, ועובדה היא שבשבוע הבא ינהרו בישראל - כפי שנוהרים בכל העולם - עשרות אלפי סטודנטים אל מוסדות הלימוד עם פתיחת השנה האקדמית.

הם ירכשו ספרים מנייר ויישבו בכיתות של ממש מול מרצים בשר ודם. כמו בכל שנה, הם יחפשו חניה פיזית, יתעצבנו בגלל קורסים שנערכים בשעות חופפות ויבלו זמן רב בקמפוס בהמתנה בין שיעור לשיעור.

האוניברסיטה לא עברה בעשור האחרון שינוי מהותי בעקבות העידן הדיגיטלי. וחייבים להודות שזה מוזר, כי האוניברסיטה היא זו ששכללה את רשת האינטרנט, שהביאה את מהפכת המידע. ובמה היא עוסקת, אם לא במידע עצמו?

אולם הרצאות בלתי מוגבל

האוניברסיטאות הגדולות בעולם כבר הכניסו חצי רגל למים, כשהעלו לאתרי האינטרנט שלהם הרצאות מקוונות של טובי המרצים. באוניברסיטאות סטנפורד, הרווארד ו-MIT, יכול היום כל אחד להירשם לקורסים שלמים באינטרנט, בחינם, ואף להיבחן ולקבל תעודה.

"בקורס ל'חשיבת מכונה' של אוניברסיטת סטנפורד רשומים 30 סטודנטים", אומר ד"ר רועי צזנה מן המכון לחיזוי טכנולוגי באוניברסיטת תל-אביב. "וכמה נרשמו לקורס האינטרנטי? 104 אלף, כולל ילדים בני 12 ומבוגרים בפנסיה".

- ולכולם הקורס התאים?

צזנה: "לא. 60% נשרו תוך שיעור אחד, שזה מצוין. זו שיטת ברירה טבעית הרבה יותר טובה מאשר פסיכומטרי. ובכל זאת, 13 אלף איש סיימו את הקורס בהצלחה. זו מהפכה. כמה מרצים מעולים יש בזואולוגיה של בעלי חוליות? לא הרבה, אבל אחד שיש מספיק כדי ללמד את כל העולם".

הדילמה של האוניברסיטאות מזכירה דילמה מתחומים שונים - אפילו עיתונות: האם להיכנע לציפיות הרשת, ולחלק נכסי מידע חינם לכל דורש? התשובה היא, שהאוניברסיטאות כנראה לא מאמינות שהקורס הפרונטלי הוא הנכס העיקרי שלהן אלא הקורסים המתקדמים יותר, או עצם השיוך היוקרתי למוסד. המיזם האינטרנטי-חינמי מאפשר להן להתנסות בעתיד המצפה להן.

לקורסים המקוונים של אוניברסיטאות העילית יש גם פן ישראלי: פרופ' דפנה קולר, ישראלית לשעבר והיום פרופ' בפקולטה למחשבים בסטנפורד, שהקימה את הסטארט-אפ Coursera - אחת הפלטפורמות המובילות שדרכן מועברים הקורסים האלה. קורסרה גייסה כבר 16 מיליון דולר מקרנות הון סיכון, ועל-פי דיווחיה, כמיליון איש נרשמו לקורסים המועברים דרך הפלטפורמה שלה.

אף שהקורסים ניתנים לרוב בחינם, שירותים נלווים - כמו בדיקת עבודות, הסברים אישיים ובחינות לשם מתן ציון - ניתנים לעיתים בתשלום.

ויש עוד זווית ישראלית: שי רשף, בעבר הבעלים והיו"ר של "קידום", הקים את מיזם UoPeople - מלכ"ר המציע אוניברסיטה שלמה ברשת, בחינם או בתשלום סמלי. זו אוניברסיטה עם תנאי קבלה, שתכניה נכתבים על-ידי פרופסורים מובילים, ומטרתה להפיץ ידע "לכל אחד בעולם שדובר אנגלית ויש לו חיבור לאינטרנט". רשף השקיע במיזם כמיליון דולר, וכיום לומדים בו כ-1,500 סטודנטים.

באוניברסיטאות הפתוחות כבר מגשימים מזמן את חזון האוניברסיטה בבית. "הבאנו את המהפכה הטכנולוגית לכיתות עוד כשהטכנולוגיה הייתה וידיאו ורדיו", אומרת יהודית בן-גל, סגנית הנשיאה לעניינים אקדמיים ומרצה בחטיבה למדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. "היום ניתן להגיע ל-90% מחומרי הלימוד שלנו בלחיצת כפתור. למרבה הצער, השימוש הראשון שסטודנטים עשו בחומרים הללו, היה פלגיאט".

אך המהפכה שיוצרת התקשורת המקוונת לא נגמרת בכך שהסטודנט יכול להישאר בפיג'מה בבית וללמוד. קולר ושותפיה טוענים דווקא כי המורה יהפוך רלבנטי מאי-פעם, במודל של "הכיתה ההפוכה" (Flipped Classroom): לא עוד הרצאה בכיתה ותרגול והכנת עבודות בבית, אלא, כדברי קולר: "צפו בהרצאה בזמנכם החופשי, ובואו נדבר בכיתה". הכיתה ההפוכה היא תולדה של השינוי הבסיסי: אם בעבר האוניברסיטה נועדה לגשר על מחסור במידע, כעת תפקידה ללמד את הסטודנטים להתמודד עם עולם של עודף מידע. מכאן ייגזר גם תפקידו העתידי של המרצה.

"בהרצאות שלי בטכניון בתחום הביוכימיה אני רואה ששיטת הלימוד של העבר כבר לא מתאימה", אומר צזנה. "כסטודנט, שיננתי מסלולים מטבוליים, סדרה ארוכה של שמות של כימיקלים. מי צריך את זה? הכול נגיש ברשת, וממילא הסטודנטים שוכחים הכול יום אחרי הבחינה".

- אז מה במקום?

"אנחנו עדיין משננים קצת, אבל מתרכזים יותר במשמעות. תפקידי העיקרי הוא לא להעביר את הידע, אלא את האמצעים לברור ידע, ושיטות להשתמש בו לבנות מבנים מחשבתיים גדולים יותר ולהפיק מהם משמעות".

הכיתה של העתיד, אם כן, תהיה דומה יותר לסמינר, גם בקורסים הנחשבים לקורסי ליבה. אפילו מבנה הכיתה עשוי להשתנות, משורות שורות של שולחנות לחדר המדמה סלון.

במקצועות קשים להבנה או בכאלה שקיים בהם אלמנט של תרגול מעשי, יהיה כנראה מעבר ללימוד "אחד על אחד", שבו המרצים ישמעו מה הסטודנטים הבינו ויתקנו אותם במקומות שיש צורך. וכך עשוי להיווצר פיצול מסוים בין דמות המרצה - אותו חוקר גדול שמעביר את הידע בהרצאות המקוונות - לבין דמות המורה, שמוודא שהתלמידים הבינו את החומר ויודעים לחשוב.

"ישר בורחים לסמארטפון"

אלא שבמודל כזה, שוב יצרנו צוואר בקבוק להפצת ההשכלה. שוב קשרנו בין כמות הידע שניתן להפיץ, למספר המורים בשר ודם. האם ניתן באמצעים טכנולוגיים להתגבר על כך?

האוניברסיטאות כבר החלו לבחון זאת. בקורסי החינם של קורסרה, למשל, מעת לעת נעצרת ההרצאה, והסטודנט צריך לענות על שאלות. באוניברסיטה הפתוחה מתלווה לשיעורים המקוונים חלון צ'ט שבו סטודנטים יכולים לשאול שאלות או להעיר.

זו עדיין טכנולוגיה פשוטה, אך אפשר לקבל טעימה מהאופן שבו תוספת אינטראקציה קטנה יכולה לעשות הבדל גדול, ממחקרי ה"קליקרים" שהפכו נפוצים באחרונה במערכת החינוך. ד"ר יפעת בן-דוד קוליקנט מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, מציינת כי "הקליקר הוא מכשיר אינטראקטיבי פשוט, המאפשר לבחור אחת מתוך ארבע תשובות. כמו בתוכנית 'אחד נגד מאה'. מידי פעם המרצה עוצר את השיעור ושואל שאלה. במחקרים אנחנו רואים הטבה גדולה במעורבות של הסטודנטים בשיעור ובחומר. כמו-כן, כשהם עונים תשובות שגויות, הם חושפים עד כמה לא הבינו וזה נהדר - כי המרצה לא צריך אז לחכות למבחן בסוף הסמסטר כדי להבין שהכיתה לא איתו".

- ומה המרצה חושב?

"השינוי היה אדיר. המרצה הרגיש שהוא לא מדבר אל פרצופים אטומים. מייד חל שיפור גם בדינמיות של ההרצאה שלו".

- האם עידן המידע שינה גם את האופן שבו המוח רוצה ללמוד?

צזנה: "אנשים היום לא מסוגלים להתרכז בהרצאה של שעה, מעניינת ככל שתהיה - הם מייד שולפים את הסמארטפון. הם לא קוראים מסמך שלם. יש הטוענים כי כדי ללמוד ביעילות, צריך מדי פעם לשמוע משנה סדורה מההתחלה עד הסוף. אני לא בטוח שהם צודקים וזו יכולה להיות למידה יעילה".

אם כך, יש הרבה שאלות פתוחות - כמו בכל פעם שמנסים לחזות את העתיד. אחת נוספת היא כיצד ישתנה המודל העסקי של האוניברסיטה בעולם החדש. בעולם שבו כל ההרצאות מקוונות, לא ברור האם ניתן לחייב סטודנט להיות רשום למוסד לימוד כדי לצפות בהן.

מוסד כמו הרווארד, למשל, עדיין יוכל לבדל עצמו במורים אחד-על-אחד הטובים ביותר וברף קבלה גבוה. מוסדות אחרים יצטרכו לבדל עצמם באמצעות התמחות בתחומים מסוימים, או בשיטות לימוד חדשניות.

אולי במפתיע, אחד הכיוונים שאליהם הולכות האוניברסיטאות בימים אלה בעיניים פקוחות הוא חיזוק שיתופי הפעולה בין אוניברסיטאות שונות. השינוי אינו טכנולוגי בבסיסו, אך הוא קשור לפתיחות שכפתה הטכנולוגיה החדשה על המוסדות.

"הולכות ונוצרות רשתות של אוניברסיטאות, שמאפשרות לנו לנצל את המשאבים טוב יותר ולבצע הוראה משותפת", אומר פרופ' בועז גולני - סגן נשיא הטכניון לקשרי חוץ ופיתוח משאבים.

"המהפכה מאחורינו"

ויש מי שלא רואה מהפכה משמעותית באופק. זהו ד"ר גיורא ירון, ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת ת"א ואחד מאבות ההיי-טק בישראל, שאי-אפשר לחשוד בו שחסר לו חזון. הוא טוען שהמהפכה כבר התרחשה. "כשהייתי סטודנט, היינו תקועים בספריה עד הערב. ישנתי בשק שינה מחוץ למרכז המחשבים כדי לתפוס תור. הכול השתנה".

- ומה לגבי שינויים חדים יותר?

"הכיתות לא ייעלמו. תלמיד רוצה להגיע פיזית להתעמת עם המרצה, וכך לומדים. חייבים לנהל דיון. כשהחוקרים יכולים לעשות הכול מהבית - איך ימצא הסטודנט את הפרופ' שיענה על שאלות? אולי זה יקרה ברשת החברתית, אבל אי-אפשר יהיה להחליף את הפנים-אל-פנים. אוניברסיטה היא מקום למפגש ולדיון, ובעולם האלקטרוני זה עדיין לא - ואולי אף פעם לא - יהיה עד כדי כך אפקטיבי".

לגישה זו מצטרפת גם בן-דוד קוליקנט: "הרי באוניברסיטה הפתוחה מציעים כבר היום בחירה בין לימוד בבית למפגשים. לא ראיתי שהכיתות ריקות".

"ההרצאה הטובה בעולם, שתשנה את חייך"

מי שמנסה לארוז את השינויים להצעה אחת, הוא בן נלסון הישראלי-אמריקני (36) שלו רקורד של יזם סדרתי שאף מכר חברה ל-HP. אחרי האקזיט, נלסון החליט להשלים מהפכה בחינוך הגבוה, שעליה חלם מאז היה סטודנט. קרן בנצ'מרק השקיעה בו 25 מיליון דולר, ובין יועציו גם נשיא הרווארד לשעבר לארי סאמרס, דיקן וורטון פטריק הרקר והסנטור בוב קרי.

באוניברסיטה של נלסון, שנקראת בינתיים The Minerva Project ואמורה להיפתח ל-200 סטודנטים נבחרים ב-2015, לא יהיו כיתות. כל ההרצאות וחומרי הלימוד יועברו באופן מקוון. האוניברסיטה לא תעסיק פרופסורים שהם חוקרים יוצאי דופן בתחומם - היא תרכוש את שירותי המרצים הטובים מן האוניברסיטאות האחרות, לצלם לה בווידיאו "את ההרצאה הכי טובה בעולם. זו שתשנה את חייך". לדעת נלסון, לאוניברסיטאות המחקר לא יהיה הכוח או האינטרס לעצור את המרצים שלהן מלהשתתף במיזם כזה.

ההרצאות הללו יוקרנו לכיתות וירטואליות קטנות, כאשר מורה המועסק על-ידי מינרווה - מישהו מצוין בהוראה, אבל לאו דווקא חוקר - מנחה את הצפייה בהרצאה, ומידי פעם עוצר כדי לשאול שאלות, כולל כאלה שהותאמו באופן אישי לתלמיד מסוים.

אחת מנקודות המפתח של האוניברסיטה היא לא מה יילמד, אלא מה לא יילמד: נלסון מאמץ בקיצוניות את הגישה שהאוניברסיטה כבר לא צריכה להעביר מידע, כי הכול נמצא ברשת.

מי הסטודנט שיכול לעמוד בצורת לימוד כזו? סטודנט מינרווה אמור להיות מישהו ש"היה אמור להתקבל להרווארד, אך לא התקבל". לדברי נלסון, הביקוש לאוניברסיטאות היוקרה כה גדול, עד שכבר אין באמת משמעות לבחירה בין המועמדים. "בהרווארד מודים כי 85% מהנרשמים אליהם ראויים להתקבל, אך רק 6% מתקבלים", הוא אומר, "אנחנו רוצים את הסטודנט הרעב יותר. זה שיודע לעבוד קשה ועשוי אחר-כך לשנות את העולם".

ושכר הלימוד? כ-10,000 דולר. נמוך משמעותית מהרווארד, אך עדיין לא סכום שהורי כל בחור (או בחורה) מבריקים בעולם יכולים להרשות לעצמם. נלסון ממתג את הפרויקט שלו ברף היוקרתי ביותר של האקדמיה, ובכך הוא חושף את הסוד: בעולם של הרצאות מקוונות נגישות לכל, ללא בניינים וספריות, הנכס העיקרי שיגדיר אוניברסיטה כיוקרתית, יהיה רף הקבלה שלה.

 מהרצאות פרונטליות