פרידה אישית משאול אברון

קצת לפני שעת ארוחת הצהריים הטלפון צלצל.

רצתי מהר מהמטבח, נזהר לא להחליק על הרצפה הרטובה.

"אני במול ים, אוכל אויסטרים. אתה רוצה לבוא?"

"הייתי מת", עניתי, "אבל אני לבד כאן...".

"אז מה?".

אם הייתי נענה ובא, היה בוודאי שאול כועס שעזבתי את יועזר בר יין ריק בלי טבח. אבל כיוון שנשארתי במסעדה, הוא כעס אפילו יותר. לא הבין איך יכולתי לסרב להזמנתו.

כמה חודשים לפני כן, באביב 1995, הייתי פרח טבחים לא ממש צעיר ומובטל. שוב.

"אם מישהו כמו שאול אברון היה פותח מסעדה, הייתי שמח לעבוד אצלו...", אמרתי לענת בת זוגי. "אבל למה ששאול אברון יפתח מסעדה...?".

כמה ימים אחר-כך התקשרה אלי מיכל ניב, מנוחתה עדן, והזמינה אותי לפגוש את שאול ואותה אצל בינו בד"ר שקשוקה. היא זכרה דג אחד שאכלה אצלי בבית - היינו שכנים - וחשבה שאוכל להיות הטבח של בר היין שהיא הייתה אמורה לנהל. בר היין של שאול אברון. יועזר.

לא הכרתי את שאול כמובן, וגם לא את בינו, למרות שידעתי היטב מי הם. גם עבורי, כמו עבור רבים אחרים, שאול היה סוג של אליל עיתונאי. אבל אחרי כמה שעות שבמהלכן פירקנו יחד ארבעה בקבוקי ויסקי דיואר'ס ואינספור צלחות של חלקי פנים שלא הכרתי קודם וחשבתי שאולי אפילו הפרות לא יודעות שיש להן כאלו, טען בינו שאני אוכל יפה והג'וב היה שלי.

אחרי שנה עזבתי. ב-17 השנים שחלפו, כל הטבחים ביועזר, ללא יוצא מן הכלל, היו עוזריהם של השפים שקדמו להם.

אולי גם זו דרך להסביר מה הוא יועזר בר יין ומיהו שאול.

מי היה שאול.

בשישי האחרון ישבתי אצל עזרא מרמלשטיין על הבר שלו בבר-בוניה. המון זמן לא הייתי אצל עזרא.

אחרי שתי בירות הגיעה הודעת סמס מחבר: "שמעת ששאול מת?"

באוגוסט 1995, אותו חבר טען ששאול לא ישרוד עד ראש השנה.

"העברי או האזרחי?", שאלתי, הרוס כבר מרוב ויכוחים על התפריט עם האיש הגדול.

מאז אני מזכיר לחבר הספקן כל שנה את מה שאמר.

כמה דקות אחרי שהגיעה ההודעה, הרים כל הבר כוסית וודקה קפואה לזכרו. הרבה שטויות נאמרו שם על הקרניבור הגדול ועוד כל מיני אמרות שפר דומות.

שאול אברון היה אמנם קרניבור גדול, וקונוסר גדול, ושתיין גדול, ואיש גדול.

אבל יותר מכל שאול אברון היה מורה לדור שלם של טבחים, מבקרים ובעיקר סועדים וכל מי שאוהב, או אפילו לא אוהב, אוכל. וחיים טובים. וחיים בכלל.

כי שאול הקדיש את חייו לאמנות החיים. הוא חי כמו שרצה ובמובן מסוים מת כמו שרצה. על משמרתו.

"עוד חבר לנשק הלך", אמר עזרא מרמרלשטיין שלשום.

עזרא היה בן 69 לפני כמה ימים ולפיכך שרד יותר זמן משאול שמת בן 68.

שאול היה כתב כלכלי ב"מעריב" ואז המיר את המניות בצדפות, את שערי המטבעות במטבעות ממש, שאיתם קנה יין שבלי משובח ויין נואי סן ז'ורז'. חתיכת בשר מדמם ועוד קצת צדפות אויסטר.

ואחר-כך הוא לימד את כולנו איך לאהוב.

שאול לא היה טבח. גם לא אמר שום דבר כמו: "חסר מלח" או "צריך לבשל את זה עוד חצי שעה".

רק עיווה קצת את פניו והשתעל, ואתה ידעת שצריך לתקן. איך? זו כבר בעיה שלך.

ולכן היה המורה הטוב בעולם.

האיש שכתיבתו פורצת הדרך והכל-כך שונה ופרועה, היה לטעמי ולטעמם של רבים אחד מגדולי הכותבים בעיתונות העברית לדורותיה, לאו דווקא רק על האוכל. האיש שכתב ספרי אוכל עם ישראל אהרוני, ספרים שהביאו לנו איטליה ורוסטביף כשעוד חלמנו על אילת וקלופס, מדורי אוכל פורצי דרך בשלל עיתונים, בעיקר בחדשות המנוח, מי שפתח שתי מסעדות, הקיוסק קצרת הימים, שבה התחיל את דרכו חיים כהן, ויועזר ששרדה עד היום ואני מקווה שתשרוד גם הלאה למרות שנבנתה סביב שאול, בצלמו ובדמותו ובעצם בשבילו - היה המורה הגדול מכולם. דווקא כיוון שמעולם לא לימד ולא רצה ללמד כלום. רק לספר מה אכל ולבקש ממך להכין דבר מה דומה עבורו, ועל הדרך גם עבור לקוחותיו. כמו שאמר דן בן אמוץ המנוח, חברו הטוב של שאול: "ירצו, יאכלו".

להתראות שאול אהובי. אני כבר מתגעגע. תמסור ד"ש למיכל ואלי שם למעלה, בגן עדן של שותים.