שנה לשביתה הגדולה: עובדי חיפה כימיקלים שנשכבו על הגדר

עובדי חיפה כימיקלים עוברים במקומות עבודה, מרצים בכנסים ומספרים את סיפורם: על ההסתדרות שהפנתה להם גב, על אנשי המחאה שלא נתנו להם במה, על שלי יחימוביץ' שלא נקפה אצבע, ועל הבשורה שהביאו ליחסי העבודה בישראל

לפני שנה, ב-1 בנובמבר 2011, הגיעה לסיומה השביתה הארוכה ביותר במגזר הפרטי בישראל. השביתה בחיפה כימיקלים לא הייתה רק השביתה הארוכה ביותר, זו הייתה גם שביתה סמלית למדי: חיפה כימיקלים היה אחד הסמלים הגדולים של התעשייה הישראלית, קלאסיקה, וקורותיו מספרים את סיפור הכלכלה הישראלית כולה. במהלך השביתה ביליתי לילה עם העובדים שהתבצרו במפעל. שנה אחר כך חזרתי אליהם לבדוק אם היה ניצחון, ואם כן - איך זה מרגיש.

לפני כן, קצת רקע: המפעל, שמייצר דשנים לחקלאות וכימיקלים לתעשייה ולמזון, הוקם לפני 46 שנה כחברה ממשלתית, הופרט ב-1986 ונמכר בפרוטות לאריה גנגר, שהיה חברו הטוב של אריק שרון. ההפרטה נשאה בכנפיה הרעה בתנאי העובדים, ש-10 שנים מאוחר יותר פרצו בשביתה שנמשכה 5.5 חודשים. הם קראו לה "הגדולה".

אחרי שהסתיימה השביתה ההיא ושככו אדי האבק, התברר שהניצחון לא היה בדיוק ניצחון; אם כבר, הוא היה הפסד גדול לכלל העובדים בישראל. בהסכם הונהגה לראשונה חלוקת העובדים ל"דורות". הוותיקים, שעבדו עד ההסכם, זכו לכינוי "דור א'," ואלה שהתקבלו לעבודה אחריו נקראו "דור ב'". הם זכו לתנאים גרועים בהרבה. מי שהוביל את ההסכם, אגב, היה יו"ר ההסתדרות דאז עמיר פרץ.

חיפה כימיקלים עלה לכותרות גם בזכות פשעים סביבתיים שביצע. במשך שנים הזרים המפעל שפכים, פחמן, חנקן, זרחן, כרום, קדמיום ונחושת בכמות גדולה לנחל הקישון וממנו לים. לא רק את הים זיהם המפעל, גם את האוויר. המפעל ספג את הקנסות הסביבתיים הכבדים ביותר שהוטלו עד אז ומאז על חברה ישראלית, ושיפר את דרכיו. לא לגמרי, אבל שיפר.

ב-2008 עבר שוב המפעל בעלות, ונרכש על-ידי קבוצת טראמפ, שבבעלות האחים ג'ולס ואדי טראמפ, ותנאי העובדים הורעו עוד - יותר ויותר עובדי קבלן מילאו את המפעל; עובדים בפרוטות, חסרי זכויות, עיוות שיותר משהוא עיוות תעסוקתי הוא עיוות מוסרי. גם עליו חתומה ההסתדרות.

בדצמבר 2010 פג תוקף החוזה שנחתם ב-1997. ועד העובדים רצה לשפר את תנאיו, ההנהלה לא הסכימה, הוכרז סכסוך עבודה, היחסים הורעו, ואז הורעו עוד. העובדים התאכזבו מרה מההסתדרות, שלקחה, לטענתם, את הצד של ההנהלה במקום את צד העובדים, לא עשתה דבר למנוע פיטורין, ובעיקר נתנה לעובדים את התחושה שהיא לא סופרת אותם. זו הייתה ועודנה הצלקת המרכזית שלהם. את זה הם לא מוכנים לשכוח עד היום. במארס 2011 עברו העובדים מההסתדרות לארגון כוח לעובדים, שפתח במשא ומתן בשמם עם ההנהלה. זה לא צלח כל-כך לארגון הצעיר והלוחמני, וב-1 במאי פתחו העובדים בשביתה.

העובדים דרשו, מלבד תוספות שכר של עשרות אחוזים, גם - ויש האומרים בעיקר - השוואת תנאים בין עובדי דור א' לעובדי דור ב'. הם דרשו גם קליטה של עובדי הקבלן, דרישה מהפכנית וחשובה. זה לא היה מאבק נקי או מנומס, כלל לא. במהלכו הוגשו תלונות למשטרה, דלתות נשברו, מכוניות הושחתו, צמיגים בערו, ורוח רעה, רעה מאוד, נשבה במפרץ. ההנהלה מיאנה לשבת עם העובדים והשתמשה בכל הטריקים שבספר, אבל העובדים לא ויתרו.

השביתה זכתה לכותרות רבות יחסית בשל הטוויסט הדרמטי בעלילה - המעבר של העובדים מהארגון הוותיק, הגדול, החזק וההיררכי לארגון עובדים צעיר, דמוקרטי ואידיאולוגי. משוררים מתל אביב הצפינו להקריא שירה אל מול גדרות המפעל, פובליציסטים היללו את אומץ לבם של העובדים, אנשים תרמו לעובדים באמצעות האינטרנט, וכתבות בטלוויזיה העלו על נס את הסולידריות עם עובדי הקבלן. כוח לעובדים זכה לקמפיין משמעותי.

זו לא הייתה שביתה קלה. שישה חודשים בלי משכורות לעובדים, שגם כך מגרדים את טבלאות השכר מלמטה, זה לא דבר פשוט. אבל הם עמדו בזה. לא בקלות ולא בלי חיכוכים, אבל עמדו. זו לא הייתה שביתה רק על שכר, כאמור, זו בעיקר הייתה שביתה על כבוד, שביתה של עובדים שקמו ואמרו, לא עוד.

אחרי חצי שנה נחתם הסכם. הוא לא היווה ניצחון גדול. התנאים בין הדורות הושוו באופן חלקי בלבד, וגם תוספות השכר שנקבעו היו נמוכות מהציפיות. היו כמה הישגים סמליים, כמו 12 עובדים שהיו פעילים במאבק וזכו לקביעות. כמו כן הוגדלה השתתפות המעסיק בעלות ארוחת הצהריים משקל אחד ל-6 שקלים. לא ניצחון מפואר - מבחינה כספית, יצאו העובדים מופסדים - אבל כסף זה לא הכול בחיים. וזה אולי השיעור הכי חשוב שאפשר ללמוד מהמאבק של חיפה כימיקלים.

יכול להיות, אפילו סביר להניח, שההסתדרות הייתה משיגה להם יותר. סביר להניח גם שהמעבר לכוח לעובדים חסר הניסיון במאבקים בסדר גודל כזה היה בעוכריהם. דוגמה לכך היא שאותו הסכם שנחתם בסוף, הושג כבר אחרי ארבעה וחצי חודשי שביתה, אבל נמרח עוד חודש וחצי. המאבקים בין שני ארגוני העובדים עמדו לרעת העובדים בתמונה הגדולה.

והנקודה הכואבת: בכל הקשור לעובדי הקבלן לא השיגו העובדים דבר. עובדי הקבלן לא נקלטו במפעל. אמנם נבנה בשבילם חדר אוכל חדש, והם הורשו להשתמש במקלחות ובמלתחות של העובדים הוותיקים, אבל זהו. החלשים ביותר נשארו החלשים ביותר - וזה אולי השיעור הכי כואב שאפשר ללמוד מהמאבק של חיפה כימיקלים. זה יכול היה להיות ניצחון מפואר, אבל זה לא קרה.

שנה אחרי, אפשר לומר שמאבקם של עובדי חיפה כימיקלים סימן את תחילתה של שנה מהסוערות ביותר בתחום יחסי העבודה בישראל. עובדים מכל המגזרים במשק התאגדו, עמדו על שלהם, נלחמו ונלחמים עדיין - מכלל ועד פלאפון, ממאבטחים לרופאים, ממורי קבלן ועד לעובדים סוציאליים. מהבחינה הזאת, עובדי חיפה כימיקלים היו חלוצים לפני המחנה. גם כוח לעובדים הגדיל מאז את כוחו במעט. במהלך השנה הזאת עברה ישראל גם את המחאה החברתית, שנתנה אף היא רוח גבית לעובדים המנוצלים בישראל. לא שאפשר ללכת עם הרוח הזו למכולת, אבל מצד שני - אם אין רוח, בשביל מה שווה הכול?

שנה אחרי, אני פוגש את חברי הוועד. שנה אחרי, והם עדיין חיים כל רגע במערכה ההיא כאילו היא עדיין ניטשת. הפצעים עדיין פתוחים, ודאי בכל הקשור במערכת היחסים עם ההסתדרות. מבחינתם זו הייתה בגידה, סכין בלב, שלא לדבר על היחס שקיבלו מההנהלה. שנה אחרי, והם עדיין משחזרים ברזולוציה של אחד לאחד כל רגע ורגע, כל ישיבה וכל פגישה, חיים מחדש כל מהמורה שעמדה בדרכם, כל הפגנה. שנה אחרי, ונדמה שהם עדיין מריחים את הצמיגים הבוערים. שנה אחרי, ואחד הלקחים העיקריים שלהם הוא שהמלחמה לא נגמרת, שיחסי עבודה הם חיכוך מתמיד ועמידה בלתי פוסקת על כל פסיק ופסיק בכל סעיף וסעיף. שנה אחרי, והם עדיין כואבים את העובדה שלא אפשרו להם לנאום בהפגנות של המחאה החברתית.

שנה אחרי, ולעובדים האלה יש משהו שלא היה להם לפני שנה - תחושה של כבוד, של הישג, של עמידה משותפת בלחצים אדירים. שנה אחרי, והם שלמים לחלוטין עם המעבר לכוח לעובדים, שלהבדיל מההסתדרות, הקשוחה וההיררכית, מאפשר להם להחליט את ההחלטות שלהם בעצמם. שנה אחרי, והשיעור המרכזי שלמדו העובדים בחיפה הוא בעיקר נפשי. אני מנסה לדבר איתם על אחוזי תוספת למשכורת, אבל הם רוצים לדבר בעיקר על מחסום הפחד שנשבר. רבים מהם גיבשו תודעה סוציאליסטית של ממש, הם עוברים במקומות עבודה, מרצים בכנסים, מספרים את סיפורם.

הם מספרים שהפוליטיקאים היחידים שבאו לעמוד לצדם היו מהשמאל - אף חבר כנסת מהימין לא נקף אצבע לטובתנו, הם אומרים. עמיר פרץ (עבודה), אילן גילאון (מרצ) ודב חנין (חד"ש) הם היחידים שעשו משהו. השאר, הם אומרים, לא התעניינו, כולל שלי יחימוביץ'.

ההנהלה לא רצתה לסכם את השנה שעברה עליה, וההסתדרות מתייחסת לכל העניין בביטול מסוים. אנחנו יכולנו להשיג יותר, הם אומרים, ובכל הקשור לטענות נגד פונקציונר כזה או אחר - אנחנו לא מתייחסים לתחושות סובייקטיביות. עובדה, מציינים בהסתדרות, שכוחנו כמעט לא נשחק.

מה השיעור הכי גדול שלמדתם, אני שואל. מבחינת יחסי עבודה, הם אומרים, הכי חשוב זה להתאגד, ולא פחות חשוב: להיות בעניינים. אתה עובד במפעל, אומר לי יו"ר הוועד אבי לוטטי, אתה צריך להיות בתמונה - להבין מה עובד ואיך עובד, איפה מרוויחים ואיפה מפסידים, ככה לא יוכלו למרוח אותך.

מה עוד, אני שואל. בענייני מאבק, הם אומרים, הדבר היחיד שעובד בסופו של דבר זה לחץ אישי - להפגין מול בתי בעלי השליטה והמנהלים, לסמן יריבים, ללחוץ. אתה יכול להפגין שבועות מול שער המפעל או להתבצר במשרד האוצר, אבל בסופו של דבר מה שיעזור זה ללכת ולעמוד מול הבית של המנכ"ל. השיעור הזה, אגב, מיושם כמעט בכל מאבקי העובדים מאז. עובדי פלאפון מפגינים מול ביתו של אלוביץ', עובדי מעריב הפגינו מול ביתו של דנקנר ועוד. אתה חייב להפוך את עצמך מתוצאה לגורם, אומר לוטטי.

ומה עוד למדתם? "למדנו שהכול אפשרי", אומר ישראל לייבוביץ' מהוועד. "למדנו שאפשר להוריש תקווה לילדים", מוסיף לוטטי. "והכי חשוב, למדנו שכל אחד יכול להיות לוחם".

שנה אחרי, והפועלים של חיפה כימיקלים גיבורים בעיניי.

צרו איתנו קשר *5988