בית עולי משהד בדינו

העליון קבע כי מבנה יישאר כהקדש חרף העובדה כי ב-1960 נרשמה בעלות אחרת

הקדש הוא מצב שבו מבנה משמש למטרה ציבורית או דתית והתנאים להפעלתו נקבעים בשטר ההקדש. לנכס בהקדש יש שורשים בדין העותומני ובדין העברי כאחד, והוא סוגיה מסובכת שכן לא תמיד ההקדש מוקם עם שטר קנייני מוסדר ויש ללמוד את תנאיו על דרך ההיסטוריה והשימוש בו. כזה היה המקרה שבו עסק בית המשפט העליון ונגע לבניין בירושלים שהיה קשור לעולי משהד יוצאי איראן.

המדובר במבנה ישן בלב ירושלים אשר שירת במשך עשרות שנים את עולי הקהילה ושימש בין היתר כאכסניה וכמקום שעולים שבאו מעיר משהד באיראן, בראשית המאה הקודמת ואף לפני כן, השתכנו בו. לימים הנכס נרשם על שם מורשים של המשיבים אחד בשם דוידוף.

ועד עולי משהד עתר לבית המשפט המחוזי בירושלים להצהיר כי הנכס שייך לעדה המשהדית חרף העובדה שנרשם בשנת 1960 על שם דוידוף. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בקבעו כי הרישום על שם דוידוף סותם את הגולל על טענות העדה וכי גם אם היה הקדש לפני כן, עם הרישום על שם דוידוף ההקדש בטל וכי יורשי דוידוף הם הבעלים, כי הרישום מוכיח כי דוידוף הוא הרוכש של הנכס. ועד עולי משהד הגיש ערעור ועתר כי חרף הרישום, יש לקבוע כי הנכס שייך לעדה כולה כהקדש ולא כנכס פרטי של משפחת דוידוף.

העליון קבע כי יש סימנים מובהקים המעידים על היות הנכס הקדש לפני הרישום ב-1960 ואחריו. בין סימנים אלו האופן שבו מומנה רכישת הנכס, רכישתו באמצעות תרומות, כתובת באבן המתארת את מטרת בנייתו ונוקטת במונח הקדש, וכן ניהול ואחזקה של נכס במשך שנים על ידי נציגי העדה, והעיקר - שימוש שנעשה בנכס במשך עשרות שנים לפני ואחרי רישום, ללא מחאה מצד דוידוף ויורשיו.

כמו כן התבסס העליון על רישומים של בני העדה המאשרים שהנכס נרכש על ידי העדה, ומכלול הפעולות שנעשה בתוך הנכס מוכיחים כולם שהנכס נרכש כהקדש ופעל כהקדש.

בית המשפט העליון דחה את טענת ההתיישנות שהעלו יורשי דוידוף וקבע כי מניין תקופת ההתיישנות אינו מיום רישום הנכס על שם דוידוף, קרי 1960, אלא מיום שיורשי דוידוף כפרו בזכות העדה כי הנכס יהיה הקדש קרי רק החל משנת 2001 ועל כן אין כל התיישנות בתביעה.

הכותב מומחה לדיני מקרקעין ותכנון ובנייה

צרו איתנו קשר *5988