ברק: ישראל צריכה לקבל האיסלם הפוליטי ולראות את צדדיו

שר הביטחון בראיון לתומאס פרידמן: "אני חושש מהנטיה הישראלית לאמץ תפיסה פטליסטית, פסימיסטית של ההיסטוריה" ■ "מחנה השלום בישראל מת ו'הממזר למען השלום', ברק, מתפטר"

"אנו חייבים ללמוד לקבל את האיסלם הפוליטי, לבחון את שני צדדיו ולנסות להפיק ממנו את המיטב. אני מודאג מהנטיה שלנו לאמץ תפיסה פטליסטית, פסימיסטית, של ההיסטוריה, מפני שכאשר אתה מאמץ תפיסה כזו, אתה מתנער מהאחריות לראות את ההיבטים הטובים יותר ולנצל את ההזדמנויות, כאשר הן צצות". כך אמר שר הביטחון, אהוד ברק, בראיון לתומאס פרידמן, בעל הטור ב"ניו יורק טיימס", בלשכתו בקריה, שרואה אור היום (א').

אם ישראל מניחה שזה רק עניין של זמן עד שהמנהיגים הפלסטיניים המתונים בגדה המערבית יקרסו וחמאס ישתלט, אז "למה בכלל לנסות משהו"? - שאל ברק בראיון. "לפיכך (אימוץ גישה פטליסטית כזו) יביא לאובדן ההזדמנויות ולאובדן הרצון לנצל את ההזדמנויות האלה...אני מבין, שכאשר מנהיגים מעלים סוג כזה של פסימיזם, אינך יכול לומר תמיד שזה מצוץ מהאצבע. לא הכל מצוץ מהאצבע, וזה יהיה אווילי לא להביט (במציאות) בעיניים פקוחות".

"אבל קיים סיכון גדול לכך, שאנשים לא ישימו לב שהפסימיות הזו משעבדת אותם ומשתקת (את יכולתם) להבין שהם יכולים לעצב אותה", הוסיף שר הביטחון. "העולם מלא סיכונים, אבל אין פירושו של דבר שלא מוטלת עליך אחריות לעשות משהו בנדון - במגבלותיך שלך ובמגבלות המציאות - ולהימנע מנבואות שמגשימות את עצמן, דבר מסוכן מאוד באזורנו".

פרידמן מקדיש את מאמרו למה שהוא מכנה "החוויה הישראלית המלאה". הוא מצטט את הכותרות של הידיעות המרכזיות מהמזה"ת ב"ג'רוזלם פוסט" ביום ד': "פיקוד העורף מדמה התקפת טילים במהלך תרגיל"; "נשיא מצרים מורסי חמק מארמונו בעוד שמפגינים נאבקו עם שוטרים בקהיר"; "הלחימה סוריה זולגת ללבנון"; "חושך בצהרי היום לתושביה המפוחדים של דמשק"; "התנגשויות בין איסלמיסטים לשמאלנים בעקבות מחאות על אבטלה בטוניס"; "נאט"ו מזהירה את סוריה לא להשתמש בנשק כימי"".

"והכותרת החביבה עלי ביותר היא, 'חזור אלינו והבא אתך הרבה אנשים - משרד התיירות בישראל מציע לסוכני נסיעות את החוויה הישראלית המלאה", כותב בעל הטור. "אה, כן, החוויה הישראלית המלאה".

"החוויה הישראלית המלאה כיום היא ניסוי של מדע המדינה בשידור חי", כותב פרידמן. "איך יכולה מדינה להתמודד עם מצב של אובדן הסמכות הממלכתית, או כמעט אובדן של סמכות זו, באזורים שגובלים בה מדרום ומצפון - עזה, דרום לבנון, סוריה וחצי האי סיני? בכל אחד מאזורים אלה רוחשים גורמים לא ממלכתיים שנטמעים בקרב האוכלוסיה האזרחית ושחמושים ברקטות. כיצד צריכים ישראל וידידיה לחשוב על החוויה הישראלית הזו ולחבר אותה לשאלת השלום בין ישראל לפלסטינים?... אם אתה מבין את מהות השכונה שבה חיה ישראל, שכונה שבה אין חמלה לחלשים, כיצד צריכה ישראל לפעול"?

בעל הטור מציין שיש שתי אסכולות שמתמודדות עם תשובות על שאלות אלה. האחת, שבראשה עומד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היא אסכולת "הניצים האידיאולוגיים". על השאלה, "האם אתם מודעים לשכונה שבה אנו חיים?", עונים ניצים אלה: "המצב הרבה יותר גרוע ממה שאתם חושבים".

"ביבי יוצא מדרכו כדי להדגיש כל איום אפשרי על ישראל והוא טוען למעשה, שכל מה שישראל תעשה לעולם לא ישנה, או יוכל לשנות, את המשטמה הערבית הניצחית למדינה יהודית או את האופי ההובסיאני (של אופציה אחת בלבד) שמאפיין את האזור", כותב פרידמן. "זה לא שלנתניהו אין ראיות שתומכות בעמדתו. ישראל נסוגה מדרום לבנון ומעזה ובכל זאת שוגרו לעברה רקטות מאזורים אלה. אבל הניצים האלה מכונים 'אידיאולוגיים' מפני שרובם המכריע אף מצדד בהמשך השלטון הישראלי על הגדה המערבית וירושלים בגלל סיבות דתיות לאומניות. לכן, אי אפשר לדעת היכן מסתיים הטיעון האסטרטגי שלהם להמשך הנוכחות הישראלית בשטחים ומתחיל הטיעון הדתי-לאומני והטשטוש הזה פוגע ביכולתם להציג את הטיעון הזה לקהילייה הבינלאומית".

על פי פרידמן, האסכולה האחרת היא אסכולת יצחק רבין, שאותה תיאר העורך והאנליסט ליאון ויזלטיר כ"ממזרים למען השלום". רבין חשב פעם כמו נתניהו, שגורלה של ישראל מכתיב את הכורח לשלוט לנצח במיליוני פלסטטינים. אך לימים הוא השתנה. "הממזרים למען השלום" מאמינים שעל כל מנהיג ישראלי מוטלת החובה לבדוק שוב ושוב האם ישראל יכולה למצוא שותף פלסטיני לשלום בטוח כדי שלא ייגזר עליה לחיות תמיד במצב של מלחמה מבית במקביל למלחמה עם אויבים מבחוץ. במקרה הטוב, הפלסטינים יפתיעו את ישראל. במקרה הגרוע, לישראל יהיה יתרון מוסרי במאבקה המתמיד.

"אבל, אבוי, לא זו בלבד שמחנה השלום הישראלית מת אלא שהממזר למען השלום האפקטיבי ביותר, אהוד ברק, מתפטר", מקונן בעל הטור.