מותק, המפלגות התכווצו

א. התופעה הבולטת ביותר במערכת הבחירות, בעיניי, היא חדוות הימין. ראו אותו, מתאחד ומתגבר, מתחדש ומתמרק, כולו שש אלי מעש, ובפיו זמירות חדשות של אחדות ושל קבלה: האיחוד המחובק, הטבעי, בין הליכוד לישראל ביתנו, שנמהלו אחד בשני כדבש בחלב; ההתעוררות המרגשת במחנה הכיפות הסרוגות עם הבית היהודי, שהתאחד משלל רסיסי מפלגות ותנועות שפיצולן לא היה ברור מלכתחילה (האיחוד הלאומי-תקומה, מפד"ל, אח"י ומי יודע מה עוד), והציב בראשו צעיר תוסס ושם צעירה חילונית במקום גבוה; ראו גם האיחוד המשולש בהנהגת ש"ס, יחרוק כמה שיחרוק.

אנשים אוהבים לצחוק ולהתערב ביניהם על מתי תתפוצץ שלישיית האגו שם. שיצחקו עד מחר. העובדה היא ששלישיית האגו בצד המרכזי-שמאלי של המפה אפילו לא הצליחה להביא את עצמה לשבת באותו חדר למשך רבע שעה. אני מוכן לשים 20 שקל שהאגואים של אלי ישי, של ליברמן או של נתניהו אינם קלים במיליגרם מהאגואים של לבני, של לפיד או של יחימוביץ'. ובכל זאת, הראשונים מצאו את דרכם איש לצד יריבו-ידידו, בעוד האחרונים ניהלו ויכוח וירטואלי מעורר רחמים בחוסר הרלבנטיות שלו, על מי יהיה מספר שתיים של מי, ומי תזנב במצביעים של השני.

אז מה לכם כי תלינו על ש"ס, שמאלנים, ומה לכם כי תתגוללו. ראו את מנהיגי הימין ואת מצביעיו, שמים את האגואים בצד (גם אם רק לתקופת בחירות) ופוסעים שלובי זרוע אל הזריחה. בכלל לא מן הנמנע שמגמת האיחוד הזו תימשך בעתיד. הרי גם הבית היהודי וגם ש"ס יכולות למצוא את מקומן בליכוד בקלות. מין שמחה שלווה או שלווה שמחה שורה על המחנה. אני רואה את הימין, ומקנא.

ב. ובינתיים, משמאל: נכון שהרשימה של מפלגת העבודה מרשימה וכמעט שערורייתית בטריות שלה, בקונטרה האמיצה שהיא מציבה לליכוד, ובמעבר שהיא מציעה לסדר יום אזרחי-כלכלי; אבל העובדה שהמריבה הראשונה פרצה עוד לפני שגווע צליל מחיאת הכף האחרונה בבית ברל, קצת הוציאה את החשק. חסרה שם בשלות או בגרות. אני גם מוכרח להודות שאין שם אף אחת או אחד שיכול/ה להיות ראש/ת ממשלה, או אפילו שר/ת ביטחון או אוצר. זו רשימה מלהיבה, אבל היא לא נותנת לך את התחושה המרגיעה הזו שאתה בידיים טובות. וזו תחושה חשובה.

מרצ וחד"ש נשארו פחות או יותר אותו הדבר - עקשניות, אפורות ונחושות. לגבי מפלגות המרכז אין לי הרבה מה לומר, בטח שאין לי חשק לרדת כמו כולם על קדימה, על התנועה ועל יש עתיד - זה פשוט קל מדי. השאיפה הזו להגיע אל נקודת האמצע המדויקת פסולה בעיניי לא רק כמצע פוליטי, אלא גם כקו מנחה מוסרי.

איחוד מרכז-שמאל לא עומד לקרות בקרוב. והאמת שמבחינתי זה בסדר. זה אומר שעוד לא הגיע הזמן, שעוד לא בשלו הלבבות, עוד לא התבגרו המנהיגים. אולי זה עניין פשוט של דברים שרואים משם וכו'; לנתניהו, לישי ולליברמן יש יחד יותר מכפול שנים בכנסת מאשר ליחימוביץ', ללבני וללפיד יחד. מנהיגי המרכז-שמאל הם כמו ילדים שלא מוכנים לחלוק צעצוע; מנהיגי הימין הם ילדים גדולים יותר שמבינים שהכי טוב לשחק יחד. הפיצול בשמאל וקוטנו, כמו גם האחדות בימין וגודלו, הם הביצה והתרנגולת, ומי יודע מה קדם למה.

בכל מקרה, הרושם המצטבר הכללי, כידוע, הוא כי אל מול שמחת החיים המתפרצת והמתאחדת מימין, מציגים המרכז והשמאל רק פיצול, בלבול ודכדוך. לא פלא שאחד מהדיבורים המרכזיים בבחירות האלה, ואתה יכול לשמוע אותו גם אצל הנבחרים וגם אצל הבוחרים, הוא שהשמאל מת, נעלם, פס מן העולם, שבק חיים, התאייד, התפייד, אין לו תקומה ואין לו תקווה. מין פיצול מדוכדך או דכדוך מפוצל שורה על המחנה. אני רואה את השמאל, ומתבאס.

ג. אז בדיוק בשביל זה אני כותב את הטור הזה: לעודד את רוחו של מחנה השמאל, המחנה שלי. אחיות ואחים - צאו מזה. אז נכון, נראה שאנחנו הולכים להפסיד את הבחירות האלה, אבל אז מה? יכול להיות שגם את הבאות נפסיד, נו? אין שום סיבה לתת לדברים כאלה להרוס לנו את המצברוח. קומו והתנערו, אחים חלכאים, כי עוד נכונו לנו עלילות.

הימין, במיוחד הדתי, אוהב לדבר על עם הנצח. ובכן, גם אנחנו השמאלנים עם הנצח, וגם אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה. במיוחד חשוב לזכור את זה בימים אלה, ימי החנוכה. הרי מה האתוס המרכזי שהנחיל לנו החג: מעטים מול רבים היינו, ולא ויתרנו. אז זהו.

כשחושבים על זה, הימין אמנם בשלטון מאז 77', בהפסקות קלילות, אבל הרוב המוחץ, כפי שהתקבע בזמן האחרון, הוא בסך-הכול עניין של עשור פלוס מינוס. לא יותר ממצמוץ בעיניו של בופאלו ביחס להיסטוריה. ומהי ההיסטוריה אם לא מטוטלת עצומה הנעה באיטיות מרגיזה מצד לצד? וגם כשהוא כמו שהוא, הרוב הימני הוא עדיין לא רוב מוחץ.

עברתי על כל הסקרים שהתפרסמו בכל כלי התקשורת בשבועיים האחרונים, וניסיתי לסכם אותם. הפער בין הגושים עומד על בין שישה לעשרים מנדטים - תלוי בסקר ובהגדרות המשתנות של מהו הגוש. זה אכן רוב גדול, עצום ורב, אבל לא שום דבר שלא יכול להתאזן במעט (להתהפך זה קצת דמיוני, אני מודה).

יותר מזה, גם אם ניקח את הסקר הכי חמור מבחינת השמאל, ונאמוד את גוש השמאל בכלי המידה השמאלניים והמגבילים ביותר - עבודה, מרצ וחד"ש, ומשהו כמו עוד שליש מהמצביעים של לפיד ושל לבני - שמאלנים שלא רוצים או פוחדים להגדיר את עצמם ככאלה, או שהם מפונקים מדי - נגיע למשהו בין רבע לשליש מהכנסת. מיעוט ועוד איך, אין להכחיש, אבל לא מיעוט מבוטל. רחוק מזה. זה לבטח משהו להתחיל ממנו.

ויותר מזה, מה שאני מנסה לומר, וכבר אמרתי את זה מלא פעמים כך שעוד אחת בטח לא תזיק, הוא שבשמאל צריכים למצוא את הגאווה ואת הכבוד בלהיות מיעוט, לשאת את האופוזיציונריות כאות כבוד, לא כצלב. הימין ידע לעשות את זה; מנחם בגין ישב עשורים באופוזיציה ולא אמר נואש. ולנו יש את אורי אבנרי ללמוד ממנו. אנשים עם סבלנות של הר ועם נחישות של נהר. ככה אני רוצה לראות את השמאל שלי, עיקש ונחוש. ומצד שני, אני מצפה גם לראות אותו יותר גמיש.

הימין נע באלגנטיות יחסית, מסתגל למצבים חדשים, בעוד נדמה כי השמאל נוקשה יותר. אבל אין ספק שהתופעה הכי בולטת במערכת הבחירות הזו, יותר מחולשת השמאל ומשמחת הימין, היא ההדחקה המוחלטת, על גבול ההונאה, של העתיד הקרוב. והעתיד הקרוב כולו קיצוצים וגזרות וקשיים. יש תקציב להעביר והוא הולך להיות כואב, ותבוא האטה ותהיה אבטלה. איכשהו, כולם מנסים למכור לנו איזו תחושה שהכול הולך להשתפר. אבל זה שקר. ולשקר לציבור זה פשע, לא משנה איך מסובבים את זה.

 דרור פויר

ד. אנחנו מדינה בהפרעה - לרוב יש תודעה של מיעוט, ולמיעוט יש תודעה של רוב, ובגלל זה שני הצדדים אחוזי תזזית תמידית ובלבול מובנה. אבל הימין מתחיל להבין ולקבל את מקומו כרוב, וזה כאמור יפה לראות, גם אם לפעמים מטיל מורא.

הגיע הזמן שגם השמאל יתעורר ויריח את הקפה. יש משפט של איין ראנד שאומר: על מנת לומר "אני אוהב אותך", צריך האדם קודם כול לדעת לומר "אני". נדמה לי שהנמשל מובן.

נשארו רק שתי סוגיות קטנות ולא חשובות. האחת היא הדמוגרפיה. נדמה שכל הזמן יש עוד ועוד ימנים ופחות ופחות שמאלנים. אני מתנגד אינסטינקטיבית לטיעון הזה. גם כי יש בו לא מעט התנשאות, וגם כי לכל אדם יש את זכות הבחירה והחובה לשנות את דעתו. הסוגיה השנייה היא השאלה: מה זה בעצם להיות שמאלני כיום? מה הסחורה שהוא מוכר? יש לי את התשובה שלי, אבל מאחר שהעמוד הזה נגמר, אנסה לענות על כך בשבוע הבא.