הנקראות ביותר

העליון: דירה שרכש גבר לפני נישואיו תחולק בינו לבין גרושתו

השופט יורם דנציגר קבע כי האישה הוכיחה כי לבעלה הייתה כוונת שיתוף ספציפית בנכס, ולכן חוק יחסי ממון בין בני זוג יחול על הדירה, וזו תחולק ביניהם

דירה שרכש גבר מכספו שלו, ללא משכנתא, ושהיתה רשומה על שמו גם לאחר שהתחתן - תחולק שווה בשווה בינו לבין אשתו בעקבות גירושיהם, לאחר ששימשה את בני הזוג כדירת מגורים בתקופת נישואיהם.

כך עולה מפסק דינו של בית המשפט העליון, שבו החליטו בדעת הרוב השופטים יורם דנציגר ויצחק עמית, כנגד דעת המיעוט של השופט צבי זילברטל, לקבל את ערעורה של האישה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, ולהורות כי חוק יחסי ממון בין בני זוג יחול על הדירה, וזו תחולק ביניהם.

מדובר בבני זוג שנישאו בשנת 1990, ולאורך שנות נישואיהם התגוררו בדירה בחולון, שנרכשה מכספי הבעל עוד לפני הנישואים, ללא משכנתא, ונרשמה על שמו.

בשנת 1996 התגלעו סכסוכים בין השניים, והאישה עברה לגור בדירה שכורה יחד עם בתם המשותפת. בהמשך, במסגרת ניסיון לפיוס, עבר גם הבעל לגור עמם בדירה השכורה, ומאוחר יותר חזרה המשפחה להתגורר בדירתו של הבעל, ונולד להם ילד נוסף. בהמשך נפרדו בני הזוג, והאישה ושני הילדים עזבו את הדירה בשנת 2006.

האישה טענה כי הדירה נרכשה על-ידי הבעל זמן קצר לפני הנישואים, במטרה שזו תשמש למגורי המשפחה העתידית, וכי במהלך נישואיהם ביצעו בה שיפוץ ניכר. לדבריה, במהלך הנישואים חיו בני הזוג בשיתוף מלא, ולכן יש להחיל את הלכת השיתוף גם על דירת המגורים.

עוד טענה האישה כי בשלב מסוים הם סיכמו לרכוש דירה אחרת מכספי דירת הבעל שתימכר ומכספי חסכונות משותפים, והוסכם כי הדירה החדשה תירשם על שם שני בני הזוג.

הבעל טען כי רכש את הדירה 4 שנים לפני הנישואים, שנתיים לפני שהכיר את האישה, ולכן אין היגיון שמגוריו העתידיים איתה יהוו שיקול ברכישת הדירה.

כוונת שיתוף

חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי נכסים שהיו לאחד מבני הזוג ערב הנישואים לא ייכללו במכסת הנכסים העומדת לחלוקה בעת הגירושים. ואולם לדברי השופט דנציגר, הוראה זו בחוק איננה סוף פסוק.

"החוק אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין - כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום-הלב וכיו"ב - וכי הדברים אמורים גם בנכס 'חיצוני' שנרכש על-ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואים", הוא קובע. "כאשר הנכס החיצוני הינו דירת המגורים, הודגש אופיה וייחודה כנכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעתים אף היחיד".

לפי פסיקת בית המשפט, מעבר לחיי נישואים ממושכים, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות כדי לבסס כוונת שיתוף בנכס הרשום על שם אחד מבני הזוג בלבד. דנציגר מכנה זאת "דבר מה נוסף", ביטוי השאול מתחום המשפט הפלילי.

במקרה הנוכחי, קובע דנציגר, הצליחה האישה לבסס את אותו "דבר מה נוסף" המצטרף לנישואים הממושכים, שהתאפיינו ברובם בשיתוף.

"בית המשפט לענייני משפחה קבע כי האישה הוכיחה את טענתה בדבר כוונת הצדדים למכור את דירת המגורים ולהשתמש בתמורה שתתקבל, בצירוף חסכונות משותפים, כדי לרכוש דירה חדשה משותפת", כתב דנציגר. "עוד נקבע כי חזרתה של האישה לדירה נעשתה בהסתמך על התחייבות מפורשת של הבעל בפניה למכור את הדירה. לנוכח מכלול זה, קבע בית המשפט כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס, שאינה מבוססת על משאלת לבה בלבד".

התנהלותו של הבעל בעניין זה מהווה, לדברי דנציגר, את אותו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפית בדירה. "אין צורך להוכיח כי ההבטחה או המצגים התגבשו לכדי חוזה מוגמר. די בכך שהוכחו הבטחות ומצגים נמשכים, והוכח כי סוגיית הדירה עמדה לא אחת במהלך השנים במרכז הדיון בין בני הזוג".

השופט עמית, שהצטרף לדנציגר, הציע שורה של קריטריונים שיסייעו לקבוע מתי חלה כוונת שיתוף בין הצדדים בדירת המגורים של אחד מהם: האם הדירה הובאה על-ידי אחד מבני הזוג לנישואים או נרכשה על-ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואים; האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואים מכוח ירושה או מתנה; האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ושנותר רשום על שמו; אורך התקופה שבה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג; אורך חיי הנישואים עד לקרע או עד לגירושים; האם ניטלה משכנתא על הדירה, ששולמה לאורך השנים על-ידי בני הזוג במשותף; שיפוץ מסיבי או תוספת בנייה מהותית שמומנה על-ידי שני בני הזוג; אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף; נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני. השופט דנציגר ביקש להותיר את הקריטריונים הללו בצריך עיון.

השופט זילברטל טען, בדעת מיעוט, כי לא התגבש במקרה זה אותו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף בדירה בין הצדדים. "מקום בו אכן התקיימו יחסי נישואים פורמליים, אך לא נוצרה בין בני הזוג אותה אווירת שיתוף, ולו ברמה בסיסית ומינימאלית (אווירה היכולה להתקיים גם כאשר חיי הנישואים יודעים עליות ומורדות וכוללים תקופות של מתחים ומחלוקות), לא ניתן יהיה להגיע למסקנה בדבר קיומו של שיתוף בנכס חיצוני, לרבות דירת המגורים, אלא כאשר קיימות ראיות ממשיות, ישירות ובעלות משקל בדבר יצירת השיתוף בנכס", כתב זילברטל. "לטעמי, הראיות מצביעות לדאבון הלב על חיי נישואים שהתאפיינו מראשיתם בהיעדר שיתוף".

דנציגר הסתייג בפסק דינו מדבריו אלה של זילברטל. "איני סבור כי על בית המשפט להידרש במסגרת הדיון בשאלת השיתוף הספציפי בדירת המגורים, לתת סימנים בחיי הנישואים וליצור מדרג של נישואים טובים יותר או פחות בהתאם למידת השיתוף הרגשי ששרר בין בני הזוג. אין מקום לקבוע כי בכל מקרה שבו שרר נתק רגשי בין בני הזוג תוסק המסקנה כי חיי הנישואים לא התאפיינו באווירת שיתוף. ראוי לשמור על הבחנה בין שיתוף רגשי לבין שיתוף כלכלי". (בע"מ 1398/11).

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות