תשואה יפה על הפרארי

אני אוהב פילוסופיה. בעיקר פילוסופיה בגרוש. חיבור בין משפטים שיוצר תובנה חדשה ממלא אותי השראה. פתאום מילים יומיומיות הופכות למגדלור, איזה מפתח קסם להבנת היקום, נוסחה מיוחדת שיוצרת תחושת פתרון. אז זהו, שזו רק תחושה, שלא לומר אשליה, שלא לומר "שקר כלשהו".

סליחה לכל הכותבים האהובים עליי, לכל גיבורי ילדותי, אלופי נעוריי. אמנות ג'ינגול המילים היא עדיין התחביב העיקרי שלי, אבל אחרי 40 שנים, אני יכול לומר שאני נהנה מזה כמו ששמעון פרס טוען שצריך להתייחס לסקרי בחירות: כמו לבושם - טוב להריח, לא טוב לשתות.

בגיל ההתבגרות היו אלה "זן ואמנות אחזקת האופנוע" ודומיו, והיכרות ראשונה עם ברכט. בעשור שאחרי, "הטאו של פו", "הטה של חזרזיר", "האלכימאי" וכמובן "באדולינה" של גבי ניצן. ואז נולדו לי הילדים ונגמרה הפילוסופיה לטובת שעות שינה, משחקי שטיח, השכמות בחמש בבוקר, בייבי איינשטיין ועניינים ארציים אחרים, שפתחו לי את הצ'אקרות ודברים נוספים. מפעם לפעם הגנבתי איזה "תעתועי האקראיות" או "מדוע טייסי הקמיקזה חובשים קסדות", אבל, כיאה לגיל, כבר היו משולבות בזה הרבה תובנות על השקעות וחומרניות בריאה וטובה, או שלא.

ואחרי ששתיתי מכל זה בכמויות, והתפלספתי עם עצמי ועם אחרים, והגעתי לקתרזיס מילולי יותר מפעם אחת סביב רעיונות ואידיאולוגיה עם פראזות מחודדות ומדויקות: תמצית חוכמת החיים של גיל 41 שלי טמונה במשפט: "עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה". זהו. מאכזב? גם אותי. עלוב? אולי, אבל הי, זאת המציאות.

הנזיר שמכר את הפרארי שלו? נו, באמת. הוא מכר והשיג תשואה יפה וקנה עוד כמה וטוחן את העולם בהרצאות. העיקר זה הדרך? מה פתאום! העיקר זאת התוצאה. לא משנה איך הגעת, העיקר שהגעת. אכזרי, לא הוגן ומקומם, אבל אלה החיים.

שרי אריסון צודקת

פתאום החזירים הכי קפיטליסטים שפגשתי בחיים, אחרי שיש להם מספיק כסף לקנות כמה דירות בשדרות רוטשילד, כאלה שמהן ניתן יהיה להשקיף בנוחות על המחאה החברתית הבאה, גילו את האור ועסוקים בנתינה לחברה וחיפוש המשמעות האמיתית בחיים.

שרי אריסון אומרת שהשלום מתחיל בתוכנו. צודקת! גם אם לי הייתה יתרה מרובת אפסים בחשבון פועלי העם הייתי יכול להתמכר לחיפוש פנימי עמוק אחרי המקור לשלום עולמי (ואני באמת בעדה ובעד תרומתה הנדיבה לעשרות פרויקטים חשובים).

רוצים קצת שחיטת פרות קדושות? הנה: "מי שלא מאמין בצרות - הצרות מאבדות בו עניין", כתב ניצן ב"באדולינה". איזה משפט גאוני. המסר אופטימי ונאיבי. ואז אני קורא כתבה על מצבו הכלכלי הגרוע של הכותב, האיש שזרק את העיתונות הקטנה לטובת יצירה ספרותית, הגות ופילוסופיה. לא קראתי הכול. אני לא מסוגל. באמת. זה עצוב וקשה לי מדי. אבל בואו נודה על האמת, זה הופך את המשפט הזה למעט מריר.

כל המתיקות המשכרת הייתה סביב הגילוי שמהות החיים היא התבוננות אופטימית ונטולת עכבות. שכל אחד יכול לבנות את הממלכה שלו. אז זהו, שמתברר שכל זה נכון אם יש מי שישלם.

אז אני שומע מסביב שבגיל 45 יש התעוררות מחודשת. שמרגישים מבוססים, רגועים ושלמים יותר. זה מזכיר לי את הסיפורים שאתה שומע על ילדים שישנים מגיל חודשיים שבע שעות רצוף. אלו תמיד היו הילדים של השכנים, או החברים, או מישהו אחר. לא שלי. כך גם עם ההתעוררות המאוחרת בגיל 45. אני רק בן 41, אז אולי אני מתקשה לראות את האור.

האמת שגם חברים טובים בגילי לא ממש צועדים במסלול המהיר להגשמה עצמית, שלמות רגשית ואושר עילאי. אולי כמה בודדים, ושוב, בעיקר אלה שיש להם מספיק פפלימוס כדי לצלול לעוד איזה נתיב של הבנת העולם. מצד שני, ב"המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" סופר על מחשב העל האמתי, שמחשב מאות ומיליוני שנים את הפתרון לשאלה מהי משמעות החיים. בטקס רב רושם בגלקסיה, הוא נותן את התשובה - 42. זהו. בלי הסברים.

אז אולי יש לי כולה עוד שנה כדי לגלות את האור הגנוז. ואולי עדיף לי לשנן את הפתגם הסיני העתיק שאומר שאם אין לך מה לומר, תמציא פתגם סיני עתיק. כדי לשמור על אופטימיות זהירה אצלול שוב ל"באדולינה", שם נכתב: "אנחנו רק צריכים לא לפחד, לדעת שתמיד יש לנו אופציה, שאנחנו לא חסרי אונים. דרקון הוא דרקון רק בגלל הפחד שלך ממנו. כשאתה לא פוחד, הוא הופך ללטאה". עדיף שזאת תהיה אופציה בצ'קפוינט, אבל בכל מקרה, עדיף לא לפחד כלל.