גם לך מותר לקצץ בביטחון

באיחור מצער של כמה שבועות, הורידה יו"רית העבודה שלי יחימוביץ' את המסך על התסריט המופרך שבו היא ואביגדור ליברמן, מרב מיכאלי וזאב אלקין, מיקי רוזנטל ודני דנון - מצטופפים יחדיו על ספסלי הקואליציה. נאום ההתחייבות שנשאה בשבוע שעבר היה יכול להיות משכנע וסוחף - אילו רק נאמר בתחילת מערכת הבחירות ולא אחרי שהיא עצמה שבה וכינתה התחייבות כזו "איוולת פוליטית".

יחימוביץ' דיברה על השחיתות של ליברמן, הקיצוניות של משה פייגלין ועל הכלכלה הברוטלית של הליכוד. כל זה היה בתוקף גם לפני חודש ,ובכל זאת אז היא סירבה בעקשנות לשלול חבירה אליהם. לא הליכוד השתנה מאז - אלא הסקרים והאנרגיות.

בהירות ועקביות הן תכונות שסובלות בפוליטיקה הישראלית מהערכת-חסר. הציבור מוכן לבלוע התפתלויות וטשטוש עמדות מפוליטיקאים מסוימים; אך מיחימוביץ' יש לו כנראה ציפיות אחרות. בשבועות האחרונים, בכל פעם שהיא התבטאה בנושאים מדיניים-ביטחוניים, התעוררה השאלה אם זה באמת מה שהיא חושבת (החנופה למתנחלים, המעטת הדחיפות של פתרון הסכסוך עם הפלסטינים), או שמא מדובר בקריצה מחושבת לעבר מצביעי המרכז-ימין. לפי הסקרים, התוצאה היתה הפוכה מזו שיחימוביץ' קיוותה לה: בימין חשדו שהיא לא אותנטית; בשמאל חשדו שכן. הימניים לא באו, השמאלנים נטשו.

ההתעשתות של יחימוביץ' הגיעה אמנם באיחור, ואולי לא מהסיבות הנכונות, אבל היא מביאה איתה גם תקווה: המקרה הזה יכול להזכיר לכל השחקנים בזירה, שאידיאולוגיה ואסטרטגיה עדיפות על טקטיקה, אם לא בטווח הקצר אזי בטווח הארוך. הגיע הזמן לאתגר גם את המיתוס העסקני השגור בקרב הפוליטיקאים שלנו, שלפיו "צריך להשאיר את כל האופציות פתוחות". ובכן, אם האופציות גרועות, מוטב לסגור אותן. כן, אפילו מראש.

ההודעה של יחימוביץ' מחזירה את הבהירות והחידוד שנחוצים למפה הפוליטית. זו ההזדמנות של מפלגת העבודה לחזור ולהפוך מנגררת לאלטרנטיבה: אמנם לא אלטרנטיבה מושלמת, כנראה לא כזו שתחליף את השלטון בבחירות הקרובות, אבל לטווח ארוך, רק אם העבודה תמצב את עצמה וגם תתפקד כאלטרנטיבה יהיה לה סיכוי לשמוע את יורשיו של חיים יבין מכריזים בחגיגיות "גבירותיי ורבותיי - מהפך".

ההכרעה של יחימוביץ' היא גם הזדמנות להחזיר למושג האופוזיציה את הכבוד המגיע לו. נכון לעכשיו - בהנחה שצבא של סוקרים לא ייאלץ לבלוע את הכובע בבוקר שאחרי הבחירות - גוש הימין/חרדים ממשיך ליהנות מתמיכת רוב הציבור (לפחות בקלפי. הקשר בין עמדותיו האמיתיות של הציבור לבין דפוסי ההצבעה הוא כבר נושא לדיון אחר).

שותפים מיומנים בספסלי האופוזיציה

יחימוביץ' ניסתה לשבור את תקרת-הזכוכית הזו באמצעות טשטוש וקריצה. זה לא עבד, כי אם כבר מרכז/ימין - הבוחרים תמיד יעדיפו את המקור. במקום התחפשות והתרפסות, מי שלא שייך לימין צריך להכיר בכך שכרגע הוא נמצא במיעוט, ולהניף בגאווה את דגל האופוזיציה. דווקא בתחומים האזרחיים-חברתיים-כלכליים שבהם יחימוביץ' מתמחה, האופוזיציה יכולה להשפיע ולהגיע להישגים באמצעות עבודה מאומצת בוועדות וגיוס התקשורת והציבור למאבק על כל סעיף וגזירה.

יחימוביץ' יודעת את המלאכה הזו היטב. היא גם תמצא שותפים מיומנים בספסלי האופוזיציה. תבדקו כמה חוקים העביר ח"כ דב חנין (חד"ש) בשתי הכנסות האחרונות. מי אמר שאי אפשר להשפיע מחוץ לממשלה?

במקום לגמגם, יחימוביץ' הייתה צריכה להודיע כבר בתחילת מערכת הבחירות: או שארכיב ממשלה, או שאוציא לממשלה את המיץ. בטווח הארוך, יש סיכוי סביר שהציבור יידע להעריך את זה. מקובל לומר, שציפי ליבני (אז יו"רית קדימה) שילמה מחיר כבד על כך שלא נכנסה לממשלת בנימין נתניהו. יש אפשרות אחרת: שהציבור מאס בקדימה משום שישבה באופוזיציה עם 28 מנדטים ולא עשתה דבר.

ועניין אחרון, חשוב לא פחות: אחרי שיחימוביץ' הכריזה שאופוזיציה היא לא מילה מגונה, הגיע הזמן שתפסיק לפחד לדבר על הכיבוש. הגיע הזמן לומר לציבור את האמת: כל עוד נמשכת השליטה על עם אחר, אין צדק חברתי וצדק חלוקתי. שאי-אפשר לטאטא את הסכסוך מתחת לשטיח, בדיוק כשם שאי-אפשר יותר להתעלם מהפערים החברתיים - פעולת הדחקה שהמשק הישראלי התמחה בה שנים ארוכות.

אם יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, מדבר בגלוי על קיצוץ בשומנים של מערכת הביטחון, גם יחימוביץ' יכולה.