בתנועה נמרצת פנימה

בתוך הערפל הכבד המכסה את המו"מ הקואליציוני, יש דבר אחד שעליו שורר קונצנזוס בין פוליטיקאים ופרשנים: ציפי לבני ו"התנועה" בדרך פנימה. נראה כי מי שאמרה ערב הבחירות ש"נתניהו מוביל לסופה של המדינה היהודית", מעוניינת לחבור אליו. אולי היא מאמינה שישיבתה בממשלה תאריך את תוחלת חייו של המפעל הציוני.

התשוקה של לבני להיות בפנים נגזרת גם מכך שאין לה מה לחפש בחוץ, באופוזיציה. היא נכשלה שם עם 28 מנדטים, מה תעשה עם שישה? אמנם גם עם שישה ח"כים אפשר להיות אופוזיציה לוחמת ואפקטיבית - תשאלו את מרצ, חד"ש והבית היהודי - אבל בשביל זה צריך אנרגיות מסוג מסוים ומחויבות להשקפת-עולם רחבה: באופוזיציה אפשר להיאבק ולקדם חוקים הנוגעים לצדק חברתי ורווחה, לבריאות, חינוך, דיור ולסביבה. לבני לא הראתה עניין בזוטות האלה: היא רצה על הכרטיס המדיני. הסכם שלום אי-אפשר לעשות מהאופוזיציה. הבעיה היא, שאי-אפשר להשיג אותו גם מקואליציה כמו זו שעתידה לקום בקרוב.

לכן לבני נמצאת עכשיו במלכוד. באופוזיציה היא תיעלם, בקואליציה היא תשמש כאבקת ההלבנה של ממשלת המתנחלים פייגלין-ליברמן-אלקין-סטרוק. אם תיכנס, מותר לשער שבנימין נתניהו יצייד אותה בתיק הנוגע למו"מ המדיני, אולי אפילו מינוי זמני במשרד החוץ. רה"מ ייתן לה אור ירוק לחדש את המו"מ ולחייך לאובמה כשינחת בישראל. אבל זה מה שנתניהו ושותפיו מימין רוצים: לדבר כדי לדבר, להיכנס למו"מ כדי לצאת ידי חובה. לנתניהו ולליכוד ביתנו אין כוונה להתקרב לוויתורים הנדרשים כדי להגיע להסדר אמיתי.

אביגדור ליברמן לא הסתיר את זה כשהתארח אמש (מוצ"ש) ב"פגוש את העיתונות", ואמר: "מי שחושב שאפשר להגיע לשלום עם הפלסטינים - לא מבין". אסור שלבני תתנדב להיות היחצ"נית של ממשלה שזו גישתה הבסיסית שלה. זו תהיה מהלומה נוספת לתדמיתה הנקייה, שנסדקה קשות בשנים האחרונות.

יש גם אפשרות שהדיבורים על הבשלת המגעים בין לבני לנתניהו הם ספין של ראש הממשלה, שנועד להחלשת כוח המיקוח של "יש עתיד": אם כך, למה לבני משתפת פעולה עם הספין הזה? הרי בדרך לקלפי היא לא הפסיקה לדבר על החשיבות בחיזוק כוחו של ה"גוש" מול נתניהו. לאן נעלמה הקולגיאליות האידיאולוגית?

לוגיקה מפותלת למהפך החד

ומה עם עמיר פרץ? כשעוד היה במפלגת העבודה הוא ניסה לשכנע את היו"רית שלי יחימוביץ' להתחייב שלא תחבור לקואליציית נתניהו. יחימוביץ', אמנם באיחור, התחייבה לכך (ומקיימת), ואילו פרץ ערק בינתיים ללבני, וב-7 בדצמבר התראיין בחדשות 2 ואמר מפורשות, ש"לבני לא נכנסה לממשלה אז, והיא לא תיכנס גם עכשיו". השבוע, בראיון רדיו, הוא כבר נשמע פחות נחרץ, ואפילו סיפק הסבר בעל לוגיקה מפותלת למהפך החד שעבר בחודשיים האחרונים.

כשבועיים לפני הבחירות כינסה "התנועה" מסיבת-עיתונאים חגיגית. על הפרק: הברית החדשה עם "התנועה הירוקה". לצד לבני ופרץ ישב בשולחן הדוברים פרופ' אלון טל, ראש התנועה הירוקה, שהציג את החזון הסביבתי המרשים שניסח עבור הרשימה המשותפת. השאלה המתבקשת היתה: איך טל יפעל ליישום החזון הזה אם הוא שובץ רק במקום ה-13 ברשימה.

לבני הבטיחה, שגם אם אנשי התנועה הירוקה יישארו מחוץ לכנסת, אלה שיהיו בפנים יהיו מחויבים להגשמת חזונם. השבוע, בראיון רדיו, אמר עמרם מצנע: "אנחנו ניכנס לקואליציה רק אם נהיה בעמדה של משפיעים ואף מובילים של התהליך המדיני... זו הדרישה היחידה שלנו".

נו, אז כנראה המהפכה הסביבתית תצטרך להמתין לממשלה אחרת, ממש כמו הסכם שלום. ועדיין, דבר אחד לא ברור: מה יש לציפי לבני, לעמיר פרץ ולעמרם מצנע לחפש בממשלה כזו.