תחילה למדו המכונות לחקות את התנועות של בני אדם. אחר כך לקחו על עצמן את היכולות החישוביות שלנו. כיום הן מתחילות ללמוד את תהליכי קבלת ההחלטות שלנו, ולבצע אותם טוב יותר מאתנו. מה נותר עדיין כגורם שיכול לבדל בני אדם ממכונות ומבני אדם אחרים, בעיקר בעולם התעסוקתי-כלכלי? קשה לשים את האצבע על המקום שבו יסתיימו בסופו של דבר היכולות של המכונות, המקום שאליו לא יוכלו לפלוש ולהתחרות בבני האדם, אך ניתן לנחש כי המקום הזה יוגדר, בין היתר, על-ידי יצירתיות.
מהי יצירתיות? התהליך שמאפשר לבני אדם לשלב באופן חדש אלמנטים מוכרים. היצירה היא משהו - רעיון, ציור, תבשיל, משחק מילים - שיצא מאדם באופן שונה ממה שנכנס אליו, שהתקיים בתוך מוחו של אדם למרות שלא נלמד אחד-לאחד. כל האנשים יצירתיים; זהו רכיב בסיסי בהיותנו בני אדם. כיום, רבים מעוניינים לעודד את היצירתיות שלהם. מטרתם אינה רק לשרוד בעולם כלכלי שבו המכונות ואנשים אחרים מאיימים תמיד להחליף אותנו אם לא נתחדש ולא נהיה מבודלים; היצירתיות מהנה ומספקת בפני עצמה. חוקרים, אמנים וכמובן גם מעסיקים מחפשים את הגביע הקדוש של התנאים המעודדים יצירתיות. לעתים, התשובות נמצאות במקומות הכי לא צפויים.
השעמום הוא אבי ההמצאה
כשמשתעממים בעבודה זו חוויה לא נעימה, ואולם מחקר מהחודש האחרון הראה כי לעתים, דווקא בתנאים של שעמום מתפתחים רעיונות יצירתיים. ד"ר סנדי מאן ורבקה קדמן מאוניברסיטת מרכז לנקשייר באנגליה ביקשו משתי קבוצות נבדקים לבצע משימה יצירתית - למצוא שימושים רבים ככל האפשר לכוסות קלקר. קבוצה אחת עשתה זאת ללא הכנה, והקבוצה השנייה, לאחר שבילתה רבע שעה במשימה משעממת - העתקת מספרי טלפון. הקבוצה ששועממה תחילה, הצליחה במשימה יותר.
החוקרים העריכו כי בעת ביצוע המשימה המשעממת, שקעו הנבדקים בחלימה בהקיץ, מצב שמעודד את המוח ליצור קשרים בין דברים שאינם קשורים לכאורה. זו אותה היכולת הדרושה, למשל, כדי לראות כי שתי כוסות קלקר נראות כמו אוזניות מעוצבות.
על הרקע הזה הגיעו החוקרים למסקנה המעניינת כי ישיבות בעבודה, למשל, מועילות לא בזכות מה שנאמר בהן, אלא דווקא בזכות היותן כר פורה לשעמום וחלימה בהקיץ. מאן מתלבטת לגבי האפשרות להחדיר יותר רגעי שעמום לעולם העבודה, אך מבהירה כי ראשית כל יש לוודא "האם האנשים המשועממים בעבודה יתעלו את היצירתיות שלהם למקום אחר באותה העבודה, או שהם ילכו הביתה לפסל בחמר? את זה אנחנו עוד לא יודעים".
ד"ר תרזה בלטון וד"ר אסתר פרידהרשיני מאוניברסיטת מזרח אנגליה טענו כבר ב-2008 כי שעמום יכול לעודד יצירתיות. לדבריהן, השעמום מאותת למוח שאין שום דבר מלהיב כרגע מחוץ לו, וכך מפנה אותו לעסוק במה שבתוכו. או אז, כשלא מתרחש עיבוד מידע חדש, מוקדש זמן לסידור פנימי מחודש של מידע קיים, כולל יצירת ההקשרים החדשים שמובילים ליצירתיות.
עוד הסבר הוא שהשעמום, בהיותו מצב מתסכל ומטריד, דורש הקלה. כשאין גירוי חיצוני, ההקלה יכולה להגיע רק מתוך כך שהמוח מעניין את עצמו - על ידי יצירתיות. בניסוי שנערך כדי לבחון את ההשערה הזו, נמצא כי נבדקים שהושמו למשך חצי שעה בחדר נטול גירויים פיתחו רעיונות יצירתיים יותר מאשר נבדקים שנמצאו בחדר בו מגוון "מקורות השראה".
והסבר אחרון לקשר: אנשים משועממים נוטים לשקוע במרה שחורה שכוללת מחשבות כמו "מהי משמעות הקיום? האם חיי משמעותיים?" מחשבות אלו, טוען החוקר ויג'ננד ואן טילבורג מאוניברסיטת לימריק באירלנד, עשויות לעודד אותם לחפש פעילות יצירתית שתאשש את התחושה שהם משמעותיים.
כדי שלא יאשימו אותנו בהרס סביבות עבודה, נציין כי גם כיף בעבודה נמצא כמעודד יצירתיות. במקומות עבודה שבהם אישרו לעובדים לקום מעת לעת מן הכיסא ולהשתתף במשחק ספורטיבי או מחשבתי, עלתה רמת היצירתיות של העובדים. נראה כי השילוב בין מגוון מקורות של גירוי חושי במשך היום לרגעים שבהם לא עושים דבר חוץ מלבהות הוא התמהיל המנצח.
אם רוצים לשלב בין הדברים, ייתכן שהליכה בטבע היא אפשרות טובה. ארבעה ימים כאלה שיפרו מאוד את היצירתיות של נבדקים במחקר שערכו באחרונה חוקרים מאוניברסיטת יוטה. כנראה שהטיול בטבע אפשר שילוב של הנאה וגיוון סביבת הגירויים, ולצדם גם מספיק מונוטוניות כדי לשקוע בחלומות בהקיץ והתבוננות פנימה.
השעמום / צילום: shutterstock
הבה נרעישה
אם בפעם האחרונה שבה רציתם לבצע משימה יצירתית קניתם אטמי אוזניים ונסעתם לצימר בהרי האלפים שבו ניתן לשמוע רק את רחש השלג היורד, אתם כנראה מצליחים לגייס לטובתכם את השעמום מן המסגרת הקודמת, אבל אולי מגזימים קצת בעניין השקט.
מחקר חדש מראה כי מידה מדודה של רעש - לא יותר מדי ולא פחות מדי - יוצרת את הסביבה הפורה ביותר ליצירתיות. שלוש קבוצות של נבדקים הושבו בחדר שבו הושמעה הקלטה שנועדה לדמות רעש שנוצר בבית קפה מלא למחצה. הנבדקים התבקשו לחשוב על רעיונות לפיתוח סוג חדש של מזון. חלקם שמעו את הרעש חלש מאוד, חלקם חזק מאוד וחלקם שמעו רעש בעוצמה בינונית. הקבוצה האחרונה היא שהצליחה במיוחד במשימה.
רמת הרעש האולטימטיבית נקבעה על 70 דציבלים בקירוב. רמה של 60 דציבלים (שיחה רגילה בין שני אנשים תרבותיים) לא הספיקה, ואילו רמה של 85 דציבלים (רעש רחוב סואן) הייתה כבר מוגזמת. "רמת רעש מתונה יוצרת הסחת דעת שמובילה לחשיבה ברמות אבסטרקטיות יותר, ופחות מאפשרת לנו להינעל בתוך הפרטים", טענו פרופ' רבי מהטה מאוניברסיטת אורבנה שמפיין לאילינוי ארה"ב, פרופ' ריהו ג'ולייט זהו מאוניברסיטת קולומביה הבריטית בקנדה ופרופ' אמאר צ'ימה מאוניברסיטת וירג'יניה בארה"ב, במאמר שפרסמו בעת האחרונה בכתב העת Journal of consumer research.
החוקרים מצאו גם כי צרכנים מוכנים לרכוש מוצרים חדשניים ביחס למוצרים שגרתיים בעבורם, בסביבה שבה הם שומעים רעש בינוני. נראה כי בסביבה שקטה לא הצליחו לצאת מאזור הנוחות שלהם, בסביבה רועשת רצו לברוח בחזרה לאזור הנוחות שלהם ואילו בסביבה שבה רמת הרעש הייתה בינונית חוו עוררות כלשהי שאפשרה להם לחשוב על חידושים בחיוב, אך לא לחוש מאוימים.
החוקרים הוסיפו אזהרה: המצב שנבדק הוא חשיפה לרעש של בית קפה למשך זמן מוגבל. לא ברור עדיין מה תהיה ההשפעה על היצירתיות של חשיפה לרעש רקע בינוני כזה למשך זמן ממושך. החוקרים העריכו, על בסיס מחקרים קודמים, כי במקרה של חשיפה לאורך זמן, יחל גם הרעש בעוצמה בינונית להעיק והשפעתו תהיה דומה לזו של רעש רב יותר. כך, לא נראה כי בתי הקפה עומדים להחליף לחלוטין את המשרד.
קפה / צילום: shutterstock
ילדי המסכים דווקא יודעים לדמיין
חייהם של ילדים בימינו מאורגנים יותר: יש להם פחות זמן למשחק עצמאי לבדם או בקבוצות, פחות זמן להשתעמם ולחלום בהקיץ. על פי המחקרים האחרים שהצגנו כאן, נראה כי הדבר היה אמור לפגום ביצירתיות שלהם, ואולם יש כנראה גורמים המחפים על כך.
חוקרים מאוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב בארה"ב מצאו כי הדמיון של הילדים דווקא השתפר בעשורים האחרונים. החוקרת פרופ' סנדרה רוס עורכת את אותו המחקר העוסק במשחקי ילדים מ-1985; עד כה ביצעה אותו 14 פעמים. רוס מצאה כי בני 6-10 של ימינו משתמשים בקלות בדמיון במשחקים שהם משחקים במעבדה שלה. הם מצליחים להגיע לרמת מעורבות גבוהה בתוך המשחק ומרגישים בו נוח.
לדברי החוקרת, כחלק מן המשחקים שלהם, הילדים המודרניים הצליחו לספר סיפורים קוהרנטיים יותר. מעבר לכך, ובלי קשר ליצירתיות, הם הביעו יותר רגשות חיוביים במשך המשחק ופחות רגשות שליליים. רוס תומכת בגישה של הארגון האמריקני לרפואת ילדים, כי משחק לא מובנה תורם ליכולות קוגניטיביות והתפתחות רגשית. לדברי רוס, ילדים שמציגים במשך המשחק דמיון ומעורבות רגשית, מצליחים יותר בהתמודדות עם משברים, יצירתיות ופתרון בעיות, גם כשמנטרלים את ציוני האינטליגנציה שלהם.
רוס גם לא שללה את הממצא של האיגוד, כי ילדים כיום משחקים פחות במשחק לא מובנה מאשר בעשורים הקודמים. ואולם נראה שמה שהם מקבלים בתמורה מן הבידור המובנה, וכן מהטלוויזיה ומהאינטרנט, תורם להם גם כן. רוס ציינה כי "ילדים אוהבים לשחק ותמיד ימצאו את הדרך לשחק, גם בתוך לוח זמנים צפוף". כמו כן, לדבריה לא ניתן לשלול את האפשרות כי בתוך כל החוגים, מפגשי הגן והבהייה בטלוויזיה, ילדים מקדישים זמן לא מועט לחלימה בהקיץ. אגב, רוס ציינה כי אחד הדברים שהטרידו אותה במחקר, הוא דווקא כי ילדים לא הביעו רגשות שליליים במשחק. היא ציינה כי הבעת רגשות שליליים במשחק קושרה בעבר ליצירתיות.
מחקר שנערך באחרונה בבני נוער מאשש את הקשר הזה גם בבני נוער. בחוגים שקשורים ביצירה - כמו אמנות, תיאטרון ומוסיקה - נמצאו יותר בני נוער דיכאוניים מאשר בקבוצות ביקורת של בני נוער שעסקו בספורט או לא השתתפו בחוגים כלל. נערים שעסקו באמנות וגם בספורט היו דיכאוניים באותה המידה כמו נערים שעסקו באמנות בלבד.
החוקרים עדיין לא יודעים מהו הכיוון הסיבתי, אם בכלל: האם אמנות מדכאת? האם אנשים דיכאוניים מחפשים נחמה באמנות? האם אנשים דיכאוניים קולטים את העולם באופן שמשפר את היצירתיות שלהם? השאלות הללו עדיין נבדקות. שאלה לא פחות משמעותית היא האם כדאי להיות יצירתי גם במחיר של להיות עצוב. גם על כך אין למדע תשובה חד-משמעית.
ילדה משחקת / צילום: shutterstock
גזענים כנראה יצירתיים פחות, אבל אסור להכליל
האם חוסר יצירתיות וגזענות הולכים יד ביד? החוקרת ד"ר כרמית תדמור מאוניברסיטת תל אביב מאמינה שכן. הרכיב המשותף הוא דבקות בקטגוריות. הגזען מאמין כי כל בני האדם החולקים תכונה אחת, גזעם, חולקים גם תכונות משותפות אחרות. כלומר, שדברים מסוימים תמיד הולכים יחד. אותו אדם מתקשה לדמיין נסיבות שבהן שתי התכונות לאו דווקא יופיעו יחד.
הגיוני כי אדם הדבק בדפוס חשיבה כזה כשמדובר בגזענות, יתקשה לשבור חשיבה קטגורית גם במקרים אחרים, כולל מקרים שבהם כדאי לעשות זאת כדי לגבש מחשבה יצירתית.
תדמור רצתה לבדוק האם יש קשר סיבתי בין שתי התופעות. לכן ערכה ניסוי שבו ביצעה תחילה מניפולציה על רמת החשיבה הגזענית, כדי לראות אם היא מצליחה על ידי כך לשנות גם את רמת היצירתיות.
שלוש קבוצות של נבדקים קראו מאמרים מדעיים שונים: קבוצה אחת קראה מחקרים מדעיים פיקטיביים, שלפיהם הוכח קשר בין גזע לתכונות אופי. קבוצה שנייה קראה מחקרים פיקטיביים, שלפיהם הוכח כי אין קשר בין גזע לתכונות אופי. קבוצה שלישית קראה מחקר על התכונות הפיזיקליות של מים.
לאחר מכן, חברי כל הקבוצות התבקשו לשחק משחק, שבו עליהם לזהות את המילה המקשרת בין שלוש מילים אחרות (למשל "עגול", "פינג פונג" ו"נימוסי", והמילה המשותפת היא "שולחן").
נבדקים ששוכנעו בנקודת המבט הגזענית, היו יצירתיים פחות. נראה כי החשיבה הזו כיוונה את החשיבה שלהם לעולם של דבקות בקטגוריות, שאותו היה להם אחר כך קשה יותר לפרוץ.
כך, נראה כי אנשים גזענים הם לא רק כאלה שמלכתחילה היו מעט קשיחים קטגורית במחשבתם, אלא שהגזענות אולי הפכה אותם לכאלה, במידת מה.
המחקר מרמז גם כי ניתן להשפיע על מידת הגזענות בקלות יחסית, על ידי הצגת מחקרים מדעיים הסותרים אותה.
מחקר נוסף של תדמור עסק במידה שבה החיים בשתי תרבויות תורמים ליצירתיות. מחקרים קודמים כבר מצאו כי הגירה משפרת באופן כללי את היצירתיות, והמחשבה הייתה כי השיפור הוא תוצאה של האפשרות לחשוב במונחים השאולים משתי שפות, ולאמץ דפוסי מחשבה של שתי תרבויות.
תדמור מצאה כי לסיפור יש מרכיב נוסף. נבדקיה בניסוי זה היו כולם מהגרים לארה"ב. הם נשאלו עם אילו מבין התרבויות הם מזדהים: התרבות של מדינת הבית, זו של ארה"ב או שתיהן.
התברר כי מי שהצליח להזדהות עם שתי התרבויות, היה בדרך כלל גם יצירתי יותר.
כאן לא נבדקה סיבתיות - לא ברור אם אותם אנשים מצליחים להזדהות עם שתי התרבויות משום שהם יצירתיים יותר ומחשבתם מקובעת פחות, או שהפכו יצירתיים יותר משום שכדי להזדהות עם שתי תרבויות, הם פרצו מסגרות וקטגוריות במוחותיהם שלהם, והתרגלו לכך. ההסבר האחרון מסתדר טוב יותר עם מחקרי הגזענות של תדמור.
כבשים / צילום: shutterstock
כתבות
ני"ע
