דבר שלא ידעת על נמל אשדוד

לממשלות ישראל ב-3 העשורים האחרונים יש אינטרס, אומלל ככל שיהיה, בדרדור המגזר הציבורי. ככל שהתדמית שלו גרועה יותר, כך גדל הסיכוי להפריט עוד ועוד מחלקיו. לשיטתם של כמה גורמים במשרדי האוצר וראש הממשלה, משהו "רע" מאוד קורה בנמל אשדוד מאז שנת 2005: ההנהלה והעובדים מצאו שפה משותפת, ובמקום לייצר שביתות הם מייצרים רווחים. עד כדי כך רע, שהנמל שילם למדינה דיבידנד בסך 330 מיליון שקל.

שוקי סגיס, המנכ"ל, אימץ נורמות שמקובלות במגזר הפרטי, והחליט לתגמל את העובדים שהניבו תפוקות הגבוהות משמעותית ממה שהיה נהוג בעבר. מי שעמד ביעדים, שאליהם לא הגיעו לפני כן, קיבל שובר למסעדה או לחנות ספרים. במשרד האוצר זעמו. אותם עניין שסגיס לא ביקש אישור לשיטת התגמול החדשה, אותה כינו "שיטת הסטייקים".

בנמל הבינו מהר מאוד את התמונה: כלפי חוץ הממשלה מדברת על יעילות ותחרות, אבל בפועל היא מעדיפה מגזר ציבורי דפוק ומיושן עמוס ברגולציה חונקת, כזה שאפשר לסדר בו ג'ובים עד ליום ההפרטה המיוחל.

בינתיים, כדאי לכם להגיע לסיור במרכז המבקרים של הנמל. מחכה לכם הפתעה נעימה על חברה מתקדמת מבחינה תפעולית וטכנולוגית, שסודקת את הרושם הארכאי שכל-כך מנסים לצרוב.

נפוטיזם גרוע בהרבה

משך שנים מנסים לשכנע אותנו שהבעיה היא בעובדים או במה שמכונה "שלטון הוועדים", אלא שהבעיה הגדולה היא בשלטון עצמו. יד אחת של הרגולטור מטיפה נגד נפוטיזם, ויד שנייה ממנה מנהלים שעסוקים בנפוטיזם מהסוג הגרוע ביותר.

לא של סבל ברשות שדות התעופה שבעלה של אחותו עובדת כפקידה בשדה, אלא של שרים, מנכ"לים וראשי דירקטוריונים שמחליפים רשימות מקורבים ומנפחים את המטות שלהם בעוד עוזרים לענייני כלום ויועצים לשום דבר.

כמו המועמדת ללווי האח"מים של יו"ר נמל אשדוד גדעון סיטרמן, שרק בזכות אותו "שלטון ועדים" נשארה בראשון-לציון.

את הסיפור של המגזר הציבורי אפשר ללמוד במידה רבה גם מקורות חייה של מירב שמולי, שהיא דוגמה אחת בלבד. פרטי השכלתה כלל לא מופיעים בהם, כאילו היו מיותרים. העובדה שלא סיימה לימודים אקדמיים לא הפריעה לה לשמש כראש ענף פניות הציבור של ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך הקדנציה הראשונה שלו, או כפי שהיא מגדירה זאת: "עבודה מול כל משרדי הממשלה וכן מתן מענה בשמו של ראש הממשלה".

אחרי מספר שנים בהם עבדה כיועצת שיווקית בחברה פרטית, היא מונתה ליועצת של שר התחבורה, מאיר שטרית, לפני עזיבתו את הליכוד. בהמשך עברה לחברה הממשלתית "עמידר", שם הקימה מוקד שירות לקוחות והכשירה את עובדיו.

עכשיו חישבו לרגע איך היו נראים קורות חייה של שמולי לולא קרבתה הפוליטית. או לחילופין: איך היו נראים משרד ראש הממשלה, משרד התחבורה או אפילו עמידר, ללא מינויים של אנשים בעלי קרבה פוליטית.

אם תערכו סקר קצר בקרב פוליטיקאים ומנהלים בכירים בדבר הצעד הדרוש ביותר לייעול המגזר הציבורי, יאמרו לכם כולם: גמישות ניהולית. תנו לנו לנער, להזיז, לנייד, לחתוך ולפטר - עובדים כמובן. איש לא יודה שאם צריך לנער משהו זה את המנהלים עצמם, את הפוליטיקאים שממנים אותם ואת הרגולטורים שמפקחים עליהם.

איך קורה שראשי דירקטוריונים, מי שאמורים לשמש "שומרי סף" שאמונים לפני הכול על האינטרס הציבורי, קופצים מהמגזר הממשלתי לפרטי, מהפרטי לממשלתי, ולפעמים עושים גם זה וגם זה. כך היה עם אורי יוגב שמונה ליו"ר הרכבת אף שבמקביל המשיך להחזיק בבעלותו עסק פרטי (ווייטווטר).

סיטרמן, שייעץ בעבר לחברת רכבות ספרדית, ניסה לפי מסמך הטענות של מנכ"ל נמל אשדוד שוקי סגיס, לקדם חברות ספרדיות במכרזים של הנמל (טענה שהוכחשה על ידו). במקביל, הוא משמש כדירקטור בבנק מזרחי-טפחות.

כך ממנים לתפקיד יו"ר חברת החשמל אלוף במילואים (יפתח רון-טל) שטוען כי מחיר החשמל בארץ גבוה בגלל ההטבות של עובדי החברה - אף שהוצאות השכר שלה מהוות כ-8% בלבד מסך ההוצאות.