לא מפחדים מנשיא העליון

פעם אחת ויחידה הלכה המערכת עד הסוף: במקרה של הילה כהן

שני מחקרים מרכזיים פרסמה עד עכשיו מחלקת המחקר שהוקמה ביוזמתה של נשיאת בית המשפט העליון הקודמת, דורית ביניש. המחקר הראשון לימד כי בניגוד לדעה הרווחת, כפי שהתקבע בציבור, שיעור ההרשעות בבתי המשפט דווקא אינו נושק ל-100%.

המחקר השני, שפורסם בשבוע שעבר, הציג שיטה חדשה לחישוב הזמן השיפוטי, הן לפי מספר התיקים המטופלים על-ידי כל שופט, והן בהתאם להיקף הזמן וההשקעה השונה הנדרשים ביחס לכל סוג של הליך משפטי.

המחקר החדש בא לחזק את העמדה שמציגה מערכת המשפט למבקריה, כאשר היא נדרשת לספק הסברים בנוגע לשירות הדל והאיטי שהיא מעניקה לציבור המתדיינים, הבא בשעריה.

לפני שנים אחדות שיתפה הנהלת בתי המשפט פעולה עם אוניברסיטת חיפה, בעריכת מחקר שהוכיח כי מבין 17 מדינות מערביות, בישראל שורר העומס השיפוטי הרב ביותר.

העומס במחקר ההוא נמדד באופן פשטני: נבדקו מספר ההליכים המשפטיים המתנהלים בכלל המערכת המשפטית במדינה ספציפית בשנה מסוימת. זאת, באמצעות מספר התיקים שנפתחו באותה שנה, ומספר זה חולק במספר השופטים המכהנים באותה מדינה.

יצא שבישראל העומס הממוצע על שופט בודד כפול מזה המוטל על עמיתיו השופטים במדינות המערביות שבהן שיטות המשפט דומות לשלנו. אלא שהמחקר ההוא סייע במידה חלקית בלבד להדוף את הטענות המופנות כלפי המערכת.

בא המחקר החדש, ומבקש להירתם למאבק התודעתי. תראו, אומר המסר החבוי בו, תיק תביעה קטנה לעומת דיון בהוצאת צו במסגרת חקירת משטרה איננו זהה ולא דומה בהיקפו, במידת ההשקעה בו ובזמן השיפוטי שהוא דורש, למשפט פלילי רחב-היקף נגד ארגון פשע, שבו נשמעים מאות עדים. לכל תיק משקל משלו, והמחקר משקלל פרמטרים שונים כדי להעניק מעין ניקוד ממוצע הקובע את "משקלות התיקים".

אלא שעל הדרך, המחקר החדש שומט את הקרקע מתחת לתוקפו של המחקר הקודם, זה שהשווה את ישראל ל-17 מדינות על-פי מספר התיקים בלבד, ולא על-פי משקלם או היקפם.

בעיה נוספת שהעיבה על פרסום המחקר בשבוע שעבר, מלבד המורכבות והנפתלות שלו, היא הדיון בשאלת הוצאתם ממערכת המשפט של שופטים שחוקים וממורמרים, שתפוקת עבודתם ואיכות השירות והתוצרת השיפוטיים שהם מספקים אינן מצדיקות את המשך כהונתם במשרה הרמה.

הדברים הללו באו מפיו של לא אחר מאשר נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, שצוטט מתבטא בנושא זה בישיבת הוועדה לבחירת שופטים לפני כשנה.

פרסום הפרוטוקול של אותה ישיבה, הודות למאבק ממושך של הפורום המשפטי למען ארץ-ישראל, נעשה בניגוד לרצונם של ראשי המערכת. אחרי שנחשפו הפרוטוקולים, אפשר היה גם להבין מדוע.

מגוננים על השופטים בכל מחיר

מאז פורסמו דבריהם של גרוניס וביניש מאותה ישיבה, עושה הנהלת בתי המשפט ככל יכולתה כדי לטשטשם ולשוות להם נופך פחות חד-משמעי. נטען כי הדברים בכלל לא כוונו כלפי הצורך לשחרר שופטים בלתי ראויים מכס השיפוט, אלא באו להתמודד עם הקשיים שמציבה שיטת הפנסיה הצוברת.

אך אלה הם דברים מופרכים. אין כל סיבה לכך שנשיא העליון לא יעמוד מאחורי מילותיו ויאמר בגלוי, כי אכן יש צורך לפעול כדי להרחיק מכס השיפוט כמה שופטים בעייתיים.

הפעם היחידה שבה הלכה המערכת עד הסוף והדיחה שופט היה במקרה של הילה כהן, שהורשעה בבית-דין משמעתי. כהן הייתה מקרה חריג וזועק, אך גם היא לא התביישה להתעלם מבקשות מפורשות של נשיא העליון דאז, אהרן ברק, שלחץ עליה לפרוש מיוזמתה.

השופטים למדו את השיטה. בין אם משיקולי פנסיה ובין אם מסיבות אחרות, השופטים אינם מתביישים עוד להמרות את פי הנשיא ולהתעלם מדרישותיו שיפרשו בכבוד. ומדוע שלא יתעלמו? כשם שגרוניס לעולם לא יורה, כנראה, לפסול שופט מלשבת בדין בשל ניגוד עניינים, כך הוא גם לעולם לא יפעל להדחת שופט באמצעות הוועדה לבחירת שופטים. ראו מקרה השופטת המחוזית ורדה אלשיך כדוגמה מהדהדת.

גם נציב התלונות על שופטים, אליעזר גולדברג, שאלשיך מככבת בדוח שפירסם בשבוע שעבר, שם לב לעניין, ויצא נגד מדיניותו של גרוניס, המגוננת על השופטים בכל מחיר, גם על אלה שאינם ראויים להגנתו.