מאמין לפלסטינים יותר מלצה"ל

בין אוסרוף לג'רדאת אנחנו על סף אינתיפאדה. איזה באסה, הא?

א. במוצאי שבת האחרונה הותקף חסן אוסרוף, 40, פועל ניקיון תושב יפו שעבד בטיילת, על-ידי חבורת צעירים שיכורים שיצאו ממסיבת פורים במועדון והחליטו, לפי החשד, לקיים את הכתוב בחלק האחרון של מגילת אסתר, "...נתן המלך ליהודים בכל עיר ועיר להיקהל... להשמיד, להרוג ולאבד...".

הם היכו אותו נמרצות, לטענתו, מפני שהוא ערבי, והותירו אותו פצוע באורח בינוני עד קשה, והעיר תל אביב צהלה ושמחה, או לכל הפחות נשארה באדישותה. הזעזועים הרגילים הובעו, המשטרה פתחה בחקירה ("כל הכיוונים נבדקים"), הפגנת הזדהות אורגנה - הכול בסדר. עד הלינץ' הבא.

אבל איפה היו, אם היו, האחרים, כל אותם החוגגים את פורים? איך יכול להיות שאף אחד לא התערב לטובת אוסרוף? מדוע איש לא נעמד בינו לבין חבורת המכים, או לפחות קרא למשטרה? האם בכל הטיילת (שבכל מוצאי שבת, ודאי בפורים, היא סדום ועמורה לכל דבר ועניין) לא נמצא ולו צדיק אחד, או צדיקה אחת? האם בין כל המחופשים לא היה אף סופרמן או באטמן אחד שיילחם בפשע השנאה? בכל פעם שזה קורה אני שואל את עצמי למה אף אחד לא עשה שום דבר.

אבל אז אני חייב לשאול את עצמי אם אני הייתי מתערב ומה אני היית עושה. האם הייתי עושה משהו? אני מנסה להיות הוגן עם אחיי התל אביביים כמו שאני הוגן עם עצמי. אני לא יודע מה איתכם, אתם ודאי גיבורים גדולים ממני, אבל אילו, נניח, זה הייתי אני שפוסע מעדנות, או מתנודד מבושם כמנהג החג, בטיילת בארבע בבוקר אחרי מסיבה, ומרחוק מבחין ב-15 שיכורים עוסקים בקטטה המונית, אני לא בטוח שהייתי מתקרב ומנסה לברר על מה ולמה. סביר יותר להניח שהייתי מאיץ צעדיי ופונה בפנייה הקרובה. ומי לא היה נוהג כמוני?

כמו שאני די בטוח (במיליון אחוזים) שאילו הייתי פוסע לי ברחובות לונדון בלילה ורואה חבורת גלוחי ראש מכים מישהו, הייתי הולך לכיוון השני, ומהר כמה שאפשר.

זה ברור, כל בר דעת מתרחק מאלימות ככל יכולתו. אבל אילו הייתי יודע לבטח שמדובר בהכאה על רקע גזעני, מה הייתי עושה אז? אני מקווה, אני מתפלל, שהיה לי את האומץ לעמוד בין גלוחי הראש ליהודי המוכה (אם היה זה יהודי) או בין אוסרוף לתוקפיו, ולהכות אותם שוק על ירך.

אבל האמת, כשאני ביני לבין עצמי, אני מוכרח להודות שאני לא יודע מה הייתי עושה. ומאחר שכך הדבר, אין לי את הזכות לבוא לאחרים בטענות.

וזה תמיד הדבר הכי מדכא בכל הסיפור. נדמה שהגזענים, האלימים, המכוערים והטיפשים תמיד הולכים בחבורות, אבל האנשים הטובים צועדים בדד.

ב.

ומערבי לערבי, מחסן אוסרוף היפואי לעראפת ג'רדאת החברוני, העציר פלסטיני בן ה-30, שמת יום קודם בכלא מגידו, ומותו מאיים להצית את האינתיפאדה השלישית; שזה באמת מה שחסר לנו עכשיו, לא? יכול ללכת נהדר עם מיתון.

לאינתיפאדה נחזור עוד רגע, אבל הגישו פינג'אן והגידו: אתם באמת קונים את הטענות של מערכת הביטחון, שג'רדאת "חש ברע" - פעם זה קלקול קיבה, פעם זה התקף לב, פעם זה כאבי גב - ושהוא נבדק מספר פעמים על-ידי רופאי השב"ס, אבל מת בכל זאת באופן מסתורי? כנראה אם אתם הרוב אז כן, אתם קונים את הגרסה הזאת, או שיותר גרוע: לא באמת אכפת לכם.

וזה מוזר, בלשון המעטה, כי בואו נודה בזה: אף אחד הרי לא באמת מאמין למערכת הביטחון, נכון? הרי בפרשה אחרת שמסעירה אותנו בימים אלה, פרשת זיגייר, אף אחד לא מאמין למילה של הממסד, וגם לא בשום תחום אחר, אגב: מהפוליטיקה ועד הכלכלה, עבור בספורט - כולם בודקים בפינצטה כל סורג בחלון התא, כל סדין ששימש אולי להתאבדות וכל מצלמת מעקב, ומטילים ספק (כראוי) בכל שלב ושלב בתהליך, מהגיוס ועד המוות. חופרים וחופרים מקצה העולם ועד קצהו, ולכל אחד יש דעה מה-זה נחרצת ומקורות מה-זה מהימנים. וכולם דורשים ועדות חקירה ושקיפות ואחריות ומה לא. ושוב: טוב שכך, כך ראוי.

אבל בכל הנוגע לערבי ג'רדאת, פתאום כולם כמעט פותחים פה ובולעים בשמחה ובלי שאלה כמעט כל סיפור. אף אחד כמעט לא מפקפק ואף אחד כמעט לא דורש, וממילא גם אף אחד כמעט לא מוצא. הארכת מעצר חסרת פרופורציה? קלי קלות. ראיות? אין צורך. קלקול קיבה? יאללה, תעמיסו. התקף לב של בחור בסך-הכול בריא בן 30? ברור, קורה כל הזמן. כאבי גב? אה, נו, הרי מדובר בגורם מוות מספר אחת בקרב ערבים. אולי הוא בכלל מת מצרבת. אולי מה שהרג אותו היה העצב על כך שהסרט הישראלי לא זכה באוסקר.

כואב לי, בחיי שכואב לי, שאני מוצא את עצמי מאמין יותר לפלסטינים מאשר לצה"ל ולשב"ס. אשמח מאוד להתבדות, אבל עד אז אני מסרב לאכול את השטויות שהם מנסים להלעיט אותנו בהן. בינתיים פורסם שבבדיקה שנעשתה לא נמצאו סימני מחלה וסיבת המוות אינה ידועה. נחמד, לא? האיש מת בלי סיבה. אולי זה כמו חסן אוסרוף, שגם הוא נפצע בלי שום סיבה, ככה מעצמו, נפל על המטאטא שלו, כשאול בשעתו.

הרשויות ממשיכות לחקור (את עצמן, שזה חמוד). זה יכול לקחת ימים, אולי שבועות, אולי לנצח. רמז: יכול להיות שבסוף יתברר שהכול בסדר. ועוד רמז: אתם יכולים לשים 20 שקלים על זה שתוקפיו של חסן אוסרוף ימשיכו לטנף את הרחובות בהבל פיהם.

ג.

אז בין אוסרוף לג'רדאת אנחנו על סף אינתיפאדה. איזה באסה, הא? שוב פעם הכיבוש הזה מסרב להתאייד ולהיעלם. בסוף, מכל הסוגיות, הוא זה שנשאר עומד בבסיס הכול. וחבל שכך, כי הרבה יותר נעים להתעסק בשוויון בנטל ובפצצה האיראנית. כי שוויון בנטל זה כיף והפצצה האיראנית מעבירה בנו שוב אותן צמרמורות עונג ידועות.

ואפשר לזהות עוד כמה קווי דמיון בין הטיפול בבן זיגייר, בעראפת ג'דראת, בחסן אוסרוף, בשוויון בנטל ובאינתיפאדה השלישית. ראו, אחיות ואחים, את הפוליטיקה שלנו: לכל אחד יש פתרון מבריק - שלא לומר מיליון פתרונות גאוניים, מיידיים וקלים - לבעיית הדיור, למשל. כמה קרקעות להפשיר ואיפה ואיך ומתי.

וכל אחד יודע לאיזה כיוון מסתובבת כל צנטריפוגה בקום ומה בדיוק צריך לעשות; כל דרדק הפך למומחה עולמי לתדלוק באוויר. ואם צריך לפנות, חלילה, כמה בתים של מתנחלים, כולם יתעסקו עד לרמת הבלטה הבודדת בכל חדר אמבטיה. יוקר המחיה? שום בעיה, לכל מפלגה יש את המרשם לחיים זולים, קלים ויפים. כנ"ל בסוגיית השוויון בנטל (הו, בדיחה אכזרית: עצם השימוש במילה שוויון בחברה הישראלית הכל-כך בלתי שוויונית; כבר העדפתי את הביטוי "פראיירים" - הוא לפחות סובייקטיבי וילדותי כראוי לסוגיה) - לכל אחד יש מתווה. כנ"ל בסוגיות סבוכות יותר כמו הרווחים הכלואים. כולנו חכמים, כולנו נבונים, לכולנו זורחת השמש מהתחת.

אבל ראו איזה יופי: כשזה מגיע לערבים פתאום הפתרונות נהיים עמומים ומעורפלים, ולרוב מסתכמים במשפט בודד שמכיל לפחות מילת שלילה אחת: לא לחלק, אין עם מי לדבר, אל תתנו להם וכדומה. איפה הראש היהודי היורד לפרטים הקטנים? נעלם, נאלם. איפה היצירתיות, המקוריות, התנופה המחשבתית? כל המשאבים מופנים לגדעון סער, אולי תבואו מחר.

ובטח ובטח כשהדבר נוגע לערביי ישראל - שם בכלל, העיניים של הפוליטיקאים, חדשים כישנים (והחדשים נוטים להתיישן במהירות מפתיעה, לא?) מתרוקנות פתאום מכל ניצוץ של הבנה, והמבט נהיה מזוגג ובוהה. כן, הם שמעו במעומעם שיש שם איזו בעיה, משהו עם חוסר שוויון, לא? אבל זה רק מפני שהם לא משלמים מסים, לא? זה בגלל חנין זועבי, לא?

אולי כל מה שהם צריכים, הערבים, זה איזה שיעור טוב בתלמוד מאת רות קלדרון, משהו שיגרום להם להבין את יופייה ואת עומקה של המחשבה היהודית, שיכולה ומרשה לעצמה להתעסק בכל מכל כל, מלבד בשכנים שלה, שמוכים בתל אביב ומתים במגידו. העיקר שאין פרטנר. וזה נכון, באמת אין. כי גם אנחנו לא פרטנר.

איזה באסה עם הכיבוש, אה? פשוט מסרב להתאייד. הרבה יותר נעים להתעסק בשוויון בנטל ובגרעין האיראני

צרו איתנו קשר *5988