בימים האחרונים אנחנו עדים למאבק השנתי הקבוע סביב מעמדו של הכדורסלן הישראלי. תהיה השבתה, לא תהיה השבתה, יהיה חוק רוסי, וכו'. הכי טבעי לקחת את הדרבי התל-אביבי והמופע של בר טימור (שיא קריירה של 20 נק') ולהציג אותו כעמדת הסנגוריה ל"תראו איזה ליגה היתה יכולה להיות לנו עם הישראלים הנהדרים שיש פה". ולחזק את הטיעון עם המשחק שנתן גל מקל אתמול בחיפה (שיא עונתי של 24 נק'). אבל כמובן שערב המשחקים אתמול לא יכול לתאר את מצבו האמיתי המחורבן של השחקן הישראלי. הנה, מבין 40 השחקנים שמובילים את הליגה בנקודות יש 38 זרים, והישראלי הראשון מדורג אי שם במקום ה-18 (מקל). הישראלים הם שוליות בליגה הישראלית.
הכי נוח להיות בדיון הזה בצד של השחקנים הישראלים. אתמול עסקו ב"מעריב" בכתבה מרתקת דווקא בסוגיית ה"מי אשם". התמונה שעולה משם לא עושה חסד לכדורסלן הישראלי. בסופו של דבר המאמנים מודים שאין חומר ישראלי מספיק טוב לעבוד איתו. חלק מהחבר'ה מפונקים. אי אפשר לחשוד במאמנים שהם מנסים לגלגל את האחריות מהם על חוסר שיתוף של ישראלים. אני לא מכיר מאמן אחד שהיה לו פרוספקט ישראלי אדיר בידיים והיה מעדיף עליו משיקולים כאלו ואחרים שחקן זר.
מצד שני, גם שחקנים צריכים לחשוב איך הם מנהלים את הקריירה שלהם. ויש כמה דברים שהפכו כבר לדי ברורים: שחקן צעיר שמגיע להפועל ירושלים או למכבי ת"א כי הוא רוצה להיות שייך למועדון גדול, יש סיכוי של בערך 100% שהוא יתחבר לספסל של מועדון גדול. הנזק של ישיבה על הספסל בגילאים 18-20 הוא גזר דין לקריירה. קחו למשל את צרפת שהיא המדינה ששולחת הכי הרבה שחקנים ל-NBA, כמה מתוכם מגיעים מקבוצות יורוליג בכירות? כמעט אף אחד. הם משחקים בקבוצות בינוניות-קטנות, אבל משחקים. צוברים קילומטראז'. בזמן שאצלנו התחנה הסופית בקריירה היא מכבי ויורוליג או במקרה הפחות טוב ירושלים.
באופן טבעי ההקמה של האקדמיה בווינגייט אמורה היתה לפתור חלק מהבעיות הללו. אבל אין סיבה שהן ייפתרו כל עוד כוכבי האקדמיה ימשיכו לעשות את הטעות הקלאסית וינסו לעשות את הצעדים המקצועניים הראשונים שלהם במכבי או בירושלים. מה זה משנה אם בכדורסל הישראלי מסתובבים פרוספקטים כמו רפי מנקו (הפועל ירושלים) או איתי שגב (מכבי ת"א), שב"עונת הפריצה" 2012/13 שלהם קיבלו 44 דקות. ביחד. בזמן הזה בר טימור קיבל אתמול 28 דקות אצל ארז אדלשטיין, ועד עכשיו שיחק העונה 488 דקות בליגה. בקצב הזה מנקו ושגב יגיעו ל-488 דקות עוד חמש עונות. עניין של בחירות בחיים.
***
אם חוזרים לסוגיית הסכסוך בין ארגון השחקנים ומינהלת הליגה, הרי שכל הסמנטיקה הזאת על כמה שחקנים ישראלים יהיו על המגרש לא מוסיפה כבוד לשחקן הישראלי. הניסיון הטכני להיטיב את מצבו הספורטיבי של השחקן הישראלי באמצעות הסכם צריך להיפסק. מי שטוב צריך לשחק. אני גם לא חושב שהטיעון על קהל שמתחבר לשחקנים ישראלים הוא נכון. קהל מתחבר לניצחונות.
מצד שני, אם יש מאבק אחד צודק שבו הגיע הזמן לעשות מעשה הוא רק עניין המיסוי. לשחקן הישראלי מגיע רק דבר אחד: נקודת פתיחה שווה מול הכדורסלן הזר. ובמלים אחרות, לגמור פעם אחת ולתמיד עם עניין הטבות המס לספורטאים זרים. זה נאמר 600 פעם. הנה הפעם ה-601. לשחקן הישראלי מגיע להיות שווה בין שווים, ומכאן והלאה שהאיכות הספורטיבית תכריע. ביום שבו מאמן כדורסל או בעלים של קבוצה לא יבחר את השחקנים על בסיס העלות שלהם או המיסוי הנמוך שלהם, באופן טבעי לא יצטרכו תיקונים סמנטיים כמו חוק רוסי או רוב ישראלי בחמישייה.
***
חוצמזה: ארז אדלשטיין הוא מאמן ענק. אחד ממוחות הכדורסל הגדולים שהיו פה. אפשר רק להצטער בשבילו ובשבילנו על אובדן השנים האחרונות בקריירה שלו. אבל במקום להצטער, אולי פשוט הגיע הזמן לתת לו לפחות לטפל במה שנשאר מנבחרת ישראל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
