מאמן או סתם מזיז קונוסים

הירידה בפורמה של ברצלונה מיוחסת במידה רבה להיעדרות של המאמן טיטו וילאנובה. וילאנובה, שלמרבה הצער עדיין נלחם במלחמה השנייה שלו בסרטן, לא נמצא עם הקבוצה מאז ה-19 בדצמבר.

איתו, ברצלונה הפסידה רק פעמיים העונה, שברה שיאי כיבוש שערים, והבטיחה מעשית את האליפות בליגה הספרדית; בלעדיו, תחת עוזר המאמן ג'ורדי ראורה, ברצלונה התחילה לאבד קצת גובה מאמצע ינואר עם הפסד ראשון בליגה וכמה תוצאות תיקו, ולא צלחה את ההרים הגבוהים: היא הפסידה פעמיים ברציפות, תוך ארבעה ימים, לריאל מדריד (בחצי גמר הגביע ובליגה) ונמצאת בסכנת הדחה מהצ'מפיונס ליג, בעקבות ההפסד 0-2 במילאנו למילאן במשחק הראשון בשמינית הגמר. הקורלציה ברורה.

הנרטיב הזה מתחבר לדיון הבלתי נגמר על מידת ההשפעה של המאמן, בכדורגל ובספורט בכלל. יש, מן הסתם, הבדלים משמעותיים בין הענפים השונים בספורט במידת ההשפעה של המאמן - הבדלים שנגזרים מדברים כמו מסורת, ארגונים, יחסי עבודה, חוקה, ושמשפיעים על כל רובד במשחק.

***

בטניס למשל, המאמן יושב ביציע בזמן המשחק, וגם משם אסור לו לתקשר עם השחקן. לכן השינוי שעשו בטניס נשים לפני ארבע שנים, להרשות למאמנים לתדרך שחקניות על המגרש בהפסקות בין משחקונים, הוא קיצוני: הוא נוגד את מבחן הבדידות, שהוא אחד האתוסים החשובים בטניס (ועל הדרך גם קצת מזלזל בטניסאיות עצמן, שבניגוד לגברים לא יכולות, לפי מי שחוקק את החוק, לשרוד את מבחן הבדידות בלי עזרה - כמעט תמיד של גברים כמובן, שהם הרוב המוחלט בין המאמנים).

אתוס הבדידות בטניס מכתיב עוד עובדה שמקשה על המאמנים: בטניס השחקן הוא המעסיק של המאמן. "זה עושה הבדל עצום בדינמיקה", אמר ג'סטין גימלסטוב מארה"ב, ששיחק בסבב ה-ATP במשך 11 שנים, "זה אומר, במיוחד אצל שחקן ברמה הכי גבוהה, שאתה טוב רק במידה שאתה לא צריך את העבודה. הרבה מאמני טניס צריכים את העבודה יותר משהשחקן צריך מאמן, ואם המאמן צריך את העבודה יותר משהשחקן צריך מאמן, הוא לא יכול להשפיע על שינוי".

היכולת של מאמן להשפיע על שינוי אצל שחקן מוטלת בספק גדול גם בספורט קבוצתי כמו כדורסל. מחקר של דייב בארי, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת דרום יוטה עם פטיש לספורט, קובע שפחות מרבע מהמאמנים ב-NBA בין 1977-2008 השפיעו בצורה משמעותית על היכולת של השחקנים שלהם במהלך התקופה בתפקיד. בארי בדק 62 מאמנים, והכליל רק כאלה שעבדו לפחות עם 30 שחקנים. הוא השתמש בנוסחה בשם wins-produced metric, שמודדת כמה ניצחונות כל שחקן שווה באמצעות הקורלציה בין הסטטיסטיקה של השחקן לניצחונות של הקבוצה, כדי לראות אם השחקנים השתפרו או הידרדרו משמעותית תחת מאמנים. "אתה אמור לראות שינוי ביכולת אם הם משחקים בשביל מאמן מסוים", אמר בארי, "אצל רוב עצום של השחקנים, שום דבר לא קורה. היכולת לא משתנה. העובדה היא שרוב המאמנים לא יכולים לשנות שחקנים או תוצאות".

בפוטבול, לעומת זאת, מאמנים יכולים לשנות תוצאות - בעיקר בגלל המבנה המיוחד של המשחק, עצירה אחרי כל מהלך והתחלה ממצב סטטי, מבנה שמאפשר למאמן להיות בהרבה מובנים סוג של שחמטאי שמזיז כלים על הלוח, או בגרסה הפחות נעימה (אבל יותר מציאותית) - מעין גנרל שמזיז כוחות במשחק מלחמה שנפגעים בו באמת. למאמני פוטבול יש גם יותר אפשרות לשנות שחקנים, בגלל המערכות (Systems) האולטרה מורכבות של הקבוצות, שכוללות ספרי מהלכים של מאות עמודים. "כשברט פארב (ששיחק 20 שנה ב-NFL) חותם בקבוצה חדשה, הוא צריך ללמוד כל לילה כדי להיות מוכן לשחק", אמר בארי, "שחקן כדורסל אפשר להכניס לחמישייה מיד והוא יידע מה לעשות".

כדורגל הוא משחק הרבה פחות מורכב, כלומר הרבה יותר מ*קרי, מכדורסל, שלא לדבר על פוטבול - כך שלמאמן כדורגל יש בהתאמה הרבה פחות שליטה על מה שקורה על המגרש. למאמן כדורגל, בניגוד למאמני כדורסל ופוטבול, אין כמעט כלים כדי לשלוט במשחק עצמו: אין לו פסקי זמן, כך שהוא לא יכול באמת לתקשר עם השחקנים; הוא מוגבל בכמות החילופים; אפילו לדבר עם השופט הראשי הוא לא יכול. זה אומר משהו: שהמשחק לא אמור להיות תלוי במאמן. למעשה, תוך כדי משחק, מאמן כדורגל הרבה יותר קרוב ברמת ההשפעה שלו על האירועים למאמן טניס מאשר למאמן כדורסל או פוטבול.

מכיוון שברמה הטקטית, כאמור, כדורגל הוא ספורט די מוגבל יחסית לענפים אחרים, עיקר ההשפעה של מאמן כדורגל תמיד תהיה במה שבארה"ב מכנים Intangibles - כל מה שהוא לא מוחשי. הכוונה לדברים הכי בנאליים אבל בסופו של דבר הכי חשובים כדי שקבוצה תממש את הפוטנציאל שלה: היחסים בין השחקנים, רמת הסיפוק וההנאה שלהם, ביטחון עצמי, מוטיבציה.

נשמע הגיוני שקשה לשמר אותה רמת הנאה ומוטיבציה כשהמאמן שלך נלחם על החיים שלו, לא?