משכל עודף: רוצים לדעת עד כמה באמת אתם חכמים?

האם זה אומר שאנחנו הופכים לחכמים יותר בכל דור ודור? "לחלוטין לא", אומר פרופ' פלין בראיון טלפוני מלשכתו באוניברסיטת אוטאגו שבניו זילנד. "העידן המודרני והחינוך הפורמלי מסייעים לנו להשיג ציונים גבוהים יותר מאלה של סבא שלנו. מצד שני, המגמות האחרונות במנת המשכל פוסלות כל מיני הנחות יסוד שהיו לנו בעבר, למשל שאיי-קיו חקוק באבן".

ובכל זאת, אנחנו עדיין מכורים למדד האחד והיחיד הזה, לרצון לדעת עד כמה אנחנו אינטליגנטיים, ואם פספסנו, ברשלנות, את הגאונות הבלתי מאובחנת שלנו, שממתינה בסבלנות להתגלות. החיבה של האנושות למדידה, להשוואה ולהערכה, בשילוב עם התשוקה להבנת המושג הערטילאי "אינטליגנציה", מזוקקות למספר בין שבעים ל-130 (למעט יוצאי דופן משני צדי עקומת הפעמון), שמבטא את היכולת השכלית שלנו.

זאת לא תהיה הכתבה הראשונה, ובוודאי גם לא האחרונה, שתציב שאלות קשות בנוגע לתקפות המבחן הזה - אחרי הכול, בשנים האחרונות מתפרסמים עוד ועוד מחקרים שהופכים אותו לשנוי במחלוקת - אלא שישנה שאלה שעדיין נשארה פתוחה: האם לאיי-קיו יש תחליף?

היסטוריה של מחלוקות

תולדות ההתנגדות למבדקי האיי-קיו ותיקים כמו האיי-קיו עצמו: מהרגע שבו נעשו הניסיונות הראשונים להעריך את מנת המשכל, נתקלו החוקרים בהתנגדויות ובהסתייגויות בלתי פוסקות.

כל הסיפור החל ב-1905, כאשר ממשלת צרפת פנתה לפסיכולוג אלפרד בינה בבקשה ליצור מבדק שיאפשר לצפות אילו תלמידים יחוו קשיים בבתי הספר, ולדאוג לסייע להם. בינה פנה לעמיתו תאודור סימון, ויחד פיתחו השניים מבחן שביקש לבדוק נושאים שאינם נלמדים בבית הספר, כמו זיכרון, קשב וכישורי פתרון בעיות. כאשר החלו התלמידים להיבדק, גילה בינה שלא כל התלמידים בגיל מסוים הצליחו לענות נכונה על השאלות, וכי גיל התלמידים לא תמיד הצביע על יכולותיהם הקוגניטיביות. בינה עצמו ציין כי למבחן שניסח יש מגבלות רבות, והדגיש כי הניסיון למדוד את בינת האדם באמצעות מספר אחד ויחיד הוא שגוי.

ב-1916 יובא המבדק לארצות הברית, שם הותאם בידי הפסיכולוג לואיס טרמן מאוניברסיטת סטנפורד. בניגוד לעמיתיו הצרפתים, טרמן האמין כי יש להשתמש במבחן כדי לכוון את התלמידים למסלולי לימוד מסוימים, מתוך הנחה שמנת המשכל מצביעה באופן מובהק על הצלחותיהם בלימודים ובשוק העבודה. במקום להשתמש במבחן כדי לאתר את המתקשים ולסייע להם, טרמן העדיף לאתר את בעלי האינטליגנציה הגבוהה ביותר ולהקים תוכנית לטיפוח מחוננים.

שנה מאוחר יותר פיתח הפסיכולוג רוברט ירקס, שכיהן כנשיא איגוד הפסיכולוגים האמריקאי, שני סוגי מבחנים שקיבלו את השם "צבא אלפא" ו"צבא בטא" (המיועד לאלה שאינם יודעים קרוא וכתוב), שביקשו לקבוע את התאמתם של מתגייסים לתפקידים שונים, ביניהם תפקידי קצונה.

אין מבחן אחד

אחד המתנגדים הגדולים לשיטת המדידה המקובלת הוא פרופ' הווארד גרדנר מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד. ב-1983 פרסם תיאוריה בשם "אינטליגנציות מרובות" (MI), שבבסיסה הרעיון כי לא ניתן לאחד את כלל היכולות והכישורים השכליים של האדם לכדי ציון איי-קיו אחד.

"רוב הפסיכולוגים לא אהבו את תיאוריית ה-MI כיוון שהיא אינה מתיישבת עם השקפותיהם ארוכות השנים ועם אמצעי ההערכה המועדפים עליהם", אומר גרדנר בשיחה עם G. "מעולם לא היה מבחן יחיד או ניסוי בודד שבוצע או שניתן לבצע כדי להוכיח או להפריך את קיומה של תיאוריית ה-MI. זוהי סינתזה של כמות עצומה של מידע שנובע מדיסציפלינות שונות, שנאסף במהלך שלושים השנים האחרונות. אני מאמין שהקווים הבסיסיים של התיאוריה קבילים מדעית, ובמובן זה, האמונה כי קיימת רק אינטליגנציה אחת הופכת לנפוצה פחות, הן באקדמיה והן בקרב הציבור".

"אנחנו אוהבים לדרג הכול ולתת ציון לכל דבר, ואינטליגנציה אינה יוצאת דופן. אנשים רבים מבינים שיש מקום למדידת חלקים שונים באינטליגנציה, כמו אינטליגנציה חברתית או רגשית. מצד שני, קשה להם להיפרד מהמחשבה על הקונספט של אינטליגנציה יחידה, שניתן למדוד באמצעות מבחן אחד ולתאר באמצעות מספר אחד. אני סבור שרוב הציבור מבין כעת שאישיות האדם מורכבת, וכי ניתן להשוות בין אנשים בנוגע למרכיבים שונים באישיות שלהם, כגון המוחצנות שלהם, המצפון שלהם או הנוירוטיות שלהם. אני מאמין שאנו נעים בכיוון הזה גם בנוגע לאינטליגנציה. במובן זה, מצאתי שמועיל לחשוב על המוח לא כעל מחשב יחיד, אלא כעל סט של מחשבים עצמאיים שעובדים זה לצד זה".

יצירתיות היא שם המשחק

אחד המדדים המעניינים הוצע לאחרונה על-ידי פרופ' ברוס נוסבאום מבית הספר הגבוה לעיצוב פרסונס בניו יורק. נוסבאום, חוקר ועיתונאי ידוע, המכנה את עצמו "גורו החדשנות", גורס כי עם כל הכבוד לאיי-קיו, ואפילו ל-EQ, האינטליגנציה החשובה באמת היא אינטליגנציה יצירתית - CQ בשבילכם. מתברר שכדי להצליח בחיים, ובעסקים בפרט, צריך להפגין ביצועים מרשימים בתחום היצירתי, ואם לא נולדנו ככה, לא מאוחר מדי ללמוד להיות כאלה.

"רבים מאיתנו מאמינים שאנשים יצירתיים הם אנשי חזון שמקדימים את זמנם, טיפוסים של המוח הימני שחושבים אחרת מאיתנו", הסביר לאחרונה נוסבאום בראיון למגזין טיים. "הפכנו לרומנטי את הרעיון של המשורר הבודד הגווע ברעב בעליית הגג, או זה שמשרבט ליד האגם, רחוק מהציביליזציה. אנו מאמינים כי המדע, ומדע המוח בעיקר, יכול להסביר מדוע אנשים מסוימים יצירתיים יותר מאחרים, ואנחנו מקווים שסריקות מוח יוכלו להציע לנו תובנות שיסייעו לנו להבין כיצד נוכל גם אנחנו להיות יצירתיים. ייתכן שחווינו הבלחות של יצירתיות בחיים, אך כשהן חלפו, שבנו לחיים הרגילים שלנו, בטוחים שזה היה מקרי".

המשמעות של CQ, מסביר נוסבאום, היא "לקחת רעיונות מקוריים וליצור באמצעותם מוצרים ושירותים חדשים. אני באמת מאמין שכולנו נולדנו עם היכולת להיות יצירתיים, ואנחנו מאבדים את זה בדרך בחלק גדול מבתי הספר שבהם אנחנו לומדים. אנחנו צריכים ללמוד מחדש להיות יצירתיים, וזה לא קשה במיוחד. יצירתיות מתבטאת ביצירת הקשרים ובהבחנה בדפוסים. היא אינה נורה שנדלקת לך בראש. לפני שהנורה נדלקת, הרבה דברים קורים. הרבה רעיונות. אנחנו צריכים זמן כדי לקחת צעד אחורה ולערוך קשרים בין הרעיונות הללו".

CQ הוא גם השם שנתן לאחרונה באירוניה העיתונאי הבכיר תומס פרידמן מהניו יורק טיימס - אולם לא ליצירתיות, אלא לסקרנות (curiosity quotient). "על מנת להתמודד עם האתגרים של העידן הנוכחי לא מספיק IQ", הוא כתב, "אלא גם PQ (passion quotient), מרכיב התשוקה, ו-CQ, על מנת למנף את הכלים הדיגיטליים כדי לא רק למצוא עבודה, אלא להמציא עבודה, או בעצם להמציא-מחדש, ולא רק כדי ללמוד, אלא גם כדי ללמוד-מחדש".

הכתבה המלאה - במגזין G

 שום דבר במשותף