טיסה אחרונה לפראג

"אז, בפראג" - הצגה חכמה ומאופקת, שכל שחסר בה הוא קצת רגש

מה היה קורה אילו הייתם בוחרים אחרת? צומת אחת, פנייה אחרת, לא צריך יותר מזה בשביל לחיות חיים אחרים. והרי החיים קורים פעם אחת - וכל מה שיכול היה לקרות, הופך לאז ב...והשלימו את החסר. לכל אחד הפראג שלו, כמו הגיבור גבי, שהותיר שם את אלטרנטיבת החיים שהוא ביקש לחיות. את אהובתו ורה, שהוא הבטיח לה שישוב אליה אחרי שהמלחמה בארץ ישראל תיגמר, ייקח אותה איתו ארצה ויקים עמה בית בגליל. הוא תכנן להקים משק. לחלוב, לעדור, להתחבר לשורשי הארץ שעליה נלחם. אבל אז משהו קרה, והרי משהו תמיד קורה. גבי גילה שהוא הכניס את אסתר, ניצולת שואה צעירה שלה הוא נישא נישואים פיקטיביים לצורך סרטיפיקט, להיריון לא מתוכנן, והנה הוא צריך לבחור לאן יתגלגלו החיים שלו. למען האמת, הוא לא ממש בוחר.

אז מגיעה הפציעה במלחמה שמותירה אותו צולע, ובוחרת בשבילו. חיים זקופים יכולים היו להיות לו, נטולי צליעה. בכך הוא לפחות היה רוצה להאמין.

הלל מיטלפונקט ממקם את המחזה שלו בשנים הראשונות של המדינה המתהווה. הוא בוחר לגיבוריו אנשים לא מאוד בולטים בחיי היישוב, ומייצר לכאורה סיפור לא מאוד מורכב בקווי העלילה שלו עם כל הסממנים המוכרים שפונים אל המלודרמה: תככים, בגידות, אהבות אכזבות, אפילו קריצה לריגול. מדוע לכאורה? משום שבפועל מיטלפונקט מנטרל בכל כוחו את הקדירה הזו מלהפוך למסחטת רגשות סנטימנטלית, ומייצר את ההפך הגמור ממנה: דרמה מאוד שכלנית, מאופקת, כמעט אינטימית (שלבטח הייתה פועלת הרבה יותר טוב באולם קטן בהרבה מזה של מוזיאון ארץ ישראל, שאליו, בין היתר, נאלץ לנדוד בית ליסין). אפילו תמונות עם פוטנציאל לשרוף את הבמה, ויש כמה וכמה כאלה, שומרות על צינה אירופית מרוחקת, לעיתים מרוחקת מדי.

תפקיד נהדר לקרן צור

מיטלפונקט מתרחק ממחוזות המלודרמה בתחכום רב, תוך שהוא משתמש באלמנטים שהמשותף להם הוא שרבים מהם בחזקת נוכחים-נפקדים. אלמנט כזה הוא הרקע ההיסטורי: ימים של אנשים קטנים ושל אידיאולוגיות גדולות, והגיבורים של מיטלפונקט מייצרים כל אחד פיון סימבולי אחר על לוח השחמט של הקולקטיב התורן. אחד נלחם בשם הציונות (גבי), השני בשם הקומוניזם (פטר), השלישית (אסתר) בשם שארית הפליטה. אלמנט אחר הוא הבחירה להשאיר שטחים נרחבים שבהם רב הנסתר על הגלוי, ובכך לאפשר לצופה, נו איך קוראים למילה הזאת...לחשוב. קצת. קחו, למשל, את הילדה של בני הזוג גבי ואסתר. מצד אחד היא דמות מרכזית שמהווה את הקטליזטור של המחזה, ושמלווה את הצופה למן הייתה עובר ועד ליציאתה לטיול השנתי. מצד שני, אין לה פנים וגם לא מונולוג. זו בחירה יפה.

מי שיש להם פנים וגם כמה וכמה שורות הם השחקנים: מיכה סלקטר עובר עם הדמות שלו גבי תהליך ארוך של החלום ושברו - האישי והלאומי; ישי גולן מייצר זרות קפואה כפטר; ורפי תבור מוסיף המון פלפל כוייסי, הדוד המקושר של אסתר.

אבל מעל כולם מתבלטת קרן צור בתצוגת משחק שלמה ונהדרת כאסתר. למען האמת, באיכויות המשחק שלה חושפת צור במידה רבה את המרכיב שחסר בהצגה הזו בשביל שהיא תהיה שלמה גם כן. קמצוץ של שובבות וחן שיזלגו להם גם לגזרת הגברית של סלקטר וגולן. קמצוץ שיחרוג במעט, ורק במעט, מהמרחב השכלתני המהודק שגזר מיטלפונקט, אל זה האנושי. לא מלודרמה צועקת חלילה, אבל כן, עוד קצת רגש לא היה מזיק.

"אז, בפראג" מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו, בית ליסין

צרו איתנו קשר *5988