הנקראות ביותר

רוני פינקוביץ': "כל שנייה תיאטרון רפרטוארי יכול להתמוטט"

רוני פינקוביץ', המנהל האמנותי של המדיטק בחולון ושל פסטיבל ישראל לילדים שיחל בקרוב, מדבר בראיון ל"גלובס" על מצבו העגום של התיאטרון הישראלי: "המדינה הפקירה את התיאטרון לכוחות השוק"

תשע וחצי בבוקר שרבי במדיטק חולון. מסדרון קצרצר מוביל אל חדרו של רוני פינקוביץ'. על הקירות כרזות של הפקות שביים, הקביים מונחים בצד, עדות נוכחת למחלת הטרשת הנפוצה שממנה הוא סובל בשנים האחרונות. אני ניגש למטבחון להצטנן בכוס מים, ולא יכול שלא להיזכר בציטוט שלו בראיון ל"גלובס" לפני שלוש שנים בדיוק: "לא מפתה אותי לחזור למשרה ציבורית, הצמיחה שלי היא במקום אחר. מעסיק אותי להיכנס לחדר קטן עם מעט אנשים. אני מעדיף את הקובייה ההונגרית של חדר החזרות".

פינקוביץ', מזה קרוב לאותן שלוש שנים - מנהלו האמנותי של המדיטק, מחייך כשאני מזכיר לו את זה, ומתייחס לשאלה כיצד התחושות הקשות שליוו אותו לאחר שפוטר לפני כעשור על-ידי דירקטוריון ציבורי אחד, זה של תיאטרון חיפה, משתלבות עם מעמדו היום, כעובד עירייה. "כשהוזמנתי לפגישה עם דירקטוריון המדיטק בעיריית חולון, אמרתי שאני אלך כדי להגיד שאני לא רוצה ולא יכול", הוא משיב. "נתתי הצעה שהיה ברור לי שהיא פרובוקטיבית. אמרתי שאני אעשה רק איכות ושהקופה לא תאהב את זה.

"כשהם קיבלו את זה הבנתי שיש פה משהו אחר לגמרי, שזה משחק אחר. כך, שכשאמרתי בעבר 'לא רוצה יותר', זה לא כלל את זה. זו מנה שלא הופיעה בתפריט הקודם שקראתי".

- אני יכול לנחש מה כלל התפריט הקודם.

"תשמע, אני רואה את הקולגות שלי, מנהלי התיאטראות, והם אנשים אומללים. היומיום של מנהל תיאטרון בארץ הוא יומיום קשה מאוד. הם עובדים בפרך, הם מרגישים שהם נמשכים למקומות שהם לא תמיד רוצים. מפתים אותם מאוד 'המעשים הטובים', והקרב הוא כל הזמן על השמיכה התקציבית הכל-כך מצומצמת הזאת שלא מאפשרת להם להיות אמנים.

"עכשיו, שיהיה ברור, הם כולם הגיעו מהשטח, מאמנות. הם רואים בדיוק את מה שאנחנו רואים - מי יותר, מי פחות. בשמחה הם היו עושים יותר עילית אזוטרית שנוגעת ללב ליבו של שוחר התרבות. בפגישות מולם אני לא מקנא בהם לשנייה. זו טעות לחשוב שיש למנהלים התיאטראות המון כוח בידיים. הם נראים לי אנשים במצוקה".

- הם שחקנים מעולים אם ככה, כי כלפי חוץ הכול נוצץ וזוהר.

"כלפי חוץ כן, אבל באמת של העשייה, במטבח, זה כמו המחזה של שייקספיר 'עמל, אהבה לשווא'. אתה מתחיל לעשות איזה מעשה אהבה, מדי פעם מצליח ואז יש אושר גדול. אני מניח שעמרי ניצן (מנהלו האמנותי של הקאמרי, ר.ש), לא מירר בבכי אחרי 'המלט', אבל אני בטוח שהוא כן ממרר בדמעות שהוא לא יכול להגשים חלומות.

"מדי פעם מתפלק איזה חלום, אבל כל הזמן צריכים לחשוב לרוחב, איך עומדים בקריטריונים של משרד התרבות, איך ממלאים את האולם, איך חס וחלילה לא חורגים מהתקציב. זה כל הזמן ללכת עם פצצת זמן. כל שנייה, כל תיאטרון רפרטוארי יכול להתמוטט. היום כישלון על הבמה הגדולה של תיאטרון רפרטוארי יכול להיות סוף דרכם של 20,30 עובדים בתיאטרון. אתה כל הזמן על חוט השערה. כל הזמן במצוקה, וזה לא הגיוני".

- מה החלק שלהם בזה?

"אלה אנשים שעושים כמיטב יכולתם. המדינה הפקירה לחלוטין את התיאטרון לכוחות השוק, אז מה מתפלאים. התרבות היא עגלה שמובילים אותה אנשים, התרבות מולכת באופן לגמרי מפוכח ובהיר למקום הזה של הפרטה, אבל בעוד שבמקומות אחרים בעולם היא יכולה להיות נתמכת בתרומות, בישראל זה לגמרי חוקים של מספרים קטנים.

"אין פה שום מגמה שגופים מסחריים יממנו את התרבות. אתה לא רואה את התאגידים מפיקים צ'כוב. אחת הנקודות הכי פחות נשמעות זה מה באמת הדופק התרבותי פה, מה הצרכים האמיתיים - מכל כיוון שהוא".

"המילה רווחי היא לא טובה"

פינקוביץ', 49, שנמצא בתיאטרון מאז גיל 12 כשחקן ובהמשך כבמאי, אשר עצר פחות או יותר בכל תחנת תרבות שעולם התיאטרון הישראלי מאפשר, נשמע כמו מי שמצא לו בית בתיאטרון הילדים. "מקום שהוא אנומליה מוחלטת", כדבריו, לעומת מה שקורה בחוץ. בימים אלה הוא מתכונן להוביל בפעם השלישית את שלוחת הילדים של פסטיבל ישראל, שיתקיים בין ה-23/5 ל-22/6, ושמהווה רגע שיא שאליו הוא מכוון גם את הפרימיירות של המדיטק, ובהן עיבוד משותף לו ולבית ליסין ל"כטוב בעיניכם" מאת שייקספיר.

זו גם ההזדמנות של פינקוביץ' לפרוס את האני מאמין שלו באשר למקום האקוטי שהתיאטרון מהווה בהתפתחות של הדורות הבאים, ולהצמיד מעשים לדיבורים. "אני לא רוצה לומר את המילה השחוקה, אירוע מכונן", הוא לא מתאפק ואומר, "אבל אני רוצה שהצגה תהיה איזשהו אירוע מרכזי בחיים של הילד. שזו תהיה הצגה שגם עוד עשר שנים הוא יגיד, 'כן, כן פעם ראיתי'. הצגות שהן לא בידוריות בעליל, אלא שנוגעות ברובד של עומק, בשלבי ההתפתחות הנכונים של הילד, במה שמעסיק אותו.

"המעבר שלי לביים לילדים היה כרוך בהחלטה מצפונית ערכית שלי עם עצמי, שאני לא אעשה שום פשרה בבחירת החומרים ובעשייה עצמה. זו נוקשות שקבעה לעצמה ערכים מסוימים והיא משועבדת להם במאה אחוז. בינתיים".

- כבמאי למבוגרים עשית לא מעט פשרות.

"פשרות מסוימות שעשיתי כבמאי למבוגרים אני לא אעשה עם ילדים. זו הייתה מהות המעבר שלי. אני מניח שבאמת של הדברים, בעומק שלהם, לא צריך להיות הבדל, וגם למבוגרים צריך לעשות את הטוב ביותר. אבל פה אני מודה שכאיש מקצוע נתקלתי באמת של המציאות, שלא אפשרה לי להישאר רק בטוהר הזה. אבל לילדים אני לא יכול לעשות פשרות, גם כהורה, לנוכח רמת החשיבות שיש לי לעולם של הילד, לשלבי העיצוב האלה. אני באמת רואה בזה את השנים הקריטיות בהתפתחות של האדם.

"אני מקבל מוחות, או אפשר להגיד נפשות, קצת נקיות מזוהמה תרבותית, וצריך לדאוג שמה שנכנס לשם הוא מטופל ובדוק מהרבה כיוונים. כל התהליך החי הזה של תיאטרון ניתן לזילות בקלות בלתי רגילה, אבל אני משתדל שלילדים תגיע החוויה עצמה - העומק של התיאטרון".

- עם כל הרצון החשוב לייצר עומק, המציאות מקבלת את זה? התיאטרון מצליח להיות רווחי?

"המילה רווחי היא לא טובה. הוא לא מצליח להיות רווחי והוא גם לא אמור להיות רווחי. הוא יהיה רווחי אם הוא יעשה פסטיגל אבל אז הוא לא יעשה אמנות. תמיד זה לא מספיק לי כמובן, אבל עיריית חולון מתקצבת את המדיטק באופן כזה שהוא יכול להרשות לעצמו להישאר איכותי. הם לא דורשים ממני שום דבר אחר וזה מזל גדול".

עיר בלי תיאטרון

פינקוביץ' מתנצל על כך שהראיון הופך לחנפני משהו כלפי מעסיקו הנוכחי, ראש העיר חולון מוטי ששון, אבל הניסיון לימד אותו להעריך את היד החופשית שהוא מקבל. ודאי אם מביאים בחשבון ראש עיר אחר, יהונתן יסעור, שנכנס בנעליה של יעל גרמן בהרצליה, ושאחת ההחלטות הראשונות שקיבל היה לסגור את התיאטרון בעירו. "כל ההבדל הוא במי יושב שם ומה הוא רואה לנגד העיניים", זועם פינקוביץ'. "בהרצליה מיזמים אחרים הפסידו הרבה יותר כספים מאשר תיאטרון הרצליה, וכדאי היה לבדוק האם בשנים הראשונות שלו תיאטרון כמו הקאמרי הרוויח או הפסיד. גם גשר לא התחיל כתיאטרון מצליח. לא בודקים תיאטרון ככה, זו פעילות לטווח ארוך ובכלל לא צריך לבדוק את הרווחיות שלו".

- בסוף זה כסף שמגיע מארנונה של תושבים, שלא מגיעים להצגות.

"תרשה לי להוסיף את המילה 'עדיין'. האולם עדיין לא מלא. הקהל עדיין לא בא. ההרצליאנים רגילים לראות הצגות בתל-אביב, כמו שפעם הם היו רגילים לאכול בתל-אביב. אבל אז הקימו את אזור התעשייה ויש מסעדות אז אפשר לאכול בהרצליה. אם יש שם תיאטרון ולאט-לאט הזהות שלו תשתנה, זה לא לרעת העיר הרצליה באופן כללי. זה לרעת הקופה של העיר הרצליה, אבל קופה ציבורית צריכה להיות גם קופת חיסכון לטווח ארוך. אני לא בטוח ששום מיזם תרבותי בשום עיר הוא בהתחלה רווחי או לא עולה לעיר.

"ישעיהו לייבוביץ' דיבר על ערכים, שערכים זה דבר שאתה נותן בשבילו ולא מקבל ממנו כלום. שיהיה מוסד תרבותי בעיר זה ערך של העיר שלא ייבדק בכלל בימיו של ראש העיר הזה. זה עלות אפסית בתקציב של עירייה, אבל זאת השקעה עצומה לעתיד, שהסגירה שלה היא קלה מאוד".

- אתה לא נשמע מאוד אופטימי פתאום.

"זה קפריזי, והעובדה המצערת היא שאין חוק למימון מוסדות התרבות במדינת ישראל, והכול יכול להיסגר. גם הבימה וגם גשר. זה שאדם יכול לסגור תיאטרון בעיר זה לא מהנקודות השחורות הגדולות של פני המדינה, אבל זה מתאסף שם למטה, במקום שבו התרבות נמצאת בשוליים של סדר היום.

"נקודות שחורות כאלה גדלות ונעשות נקודות שחורות במרקמים הרבה יותר משמעותיים, כי התרבות היא בכל זאת סמן למשהו. "'משהו רקוב בממלכת דנמרק' מתחיל שם. מתחיל בתסמינים הראשונים של מחלה, שהם מאוד עדינים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות