כלכלנים הם מדעני הכזבים

הפילוסוף מייקל סנדל, צעיר בן 60 בשיער מעט דליל, נראה כמו אקדמאי: מכנסיים יומיומיים, חולצת כפתורים כחולה, ז'קט פשוט ללא עניבה. מבנה גופו הצנום והתנהגותו העדינה אינם מסגירים שהוא נהנה מהערצה של קהלים השמורה בדרך כלל למחברי ספרי מתח או לשדרני טלוויזיה. אילו היינו צריכים לבחור ידוען מבין אקדמאים, סנדל היה איש מתאים.

צפיתי בו באחרונה בפסטיבל הספרותי השנתי בג'איפור, הודו, שבו הוא דיבר על השאלה אם אונס צריך להיחשב פשע מיוחד בעקבות הרצח המזעזע של הצעירה שנאנסה בדלהי בשנה שעברה. הוא הופיע מול ים של צעיפי סארי וטוניקות צבעוניים, ונראה כמו חצי-יורם וחצי-גורו. לאדם שהוכתר בתקשורת האמריקאית בכינוי "כוכב הרוק של המצפון", זו הייתה הופעה צנועה - רק כ-5,000 הודים והודיות נאספו לשמוע אותו. כמה שבועות לפני כן הוא קיבץ 14 אלף דרום קוריאנים באיצטדיון פתוח. 30 מיליוני סינים עקבו אחרי הרצאותיו המקוונות בסין לבדה. אבל ההרצאה, שבה ניהל סנדל מעין דו-שיח סוקרטי עם הקהל, ריתקה את כולם.

הוא גדל במינסוטה ובלוס אנג'לס במשפחה מהמעמד הבינוני הסולידי, למד באוניברסיטת ברנדייס ואחר כך קיבל מלגת רודס לאוקספורד, שבה הוא גילה את המשיכה שלו לפילוסופיה של מוסר. מאז הוא לא התחרט. רוב חייו הוא מלמד בהרווארד וחי עם אשתו ושני בניו בברוקליין, מסצ'וסטס, בעיבורי בוסטון.

את המוניטין שלו רכש סנדל עם צאת ספרו הראשון, "ליברליזם וגבולות צדק", ביקורת רבת עוצמה על הספר "מעטה הבערות" של ג'ון רואולס. רואולס היה ענק הפילוסופיה הליברלית בארה"ב אחרי מלחמת העולם. אבל רק בשנות ה-90, כשסנדל התחיל בסדרת הרצאות ה"צדק" שלו בהרווארד, הוא החל לצבור את חסידיו.

סנדל מבקש מהקהלים שלו לדמיין את עצמם בדילמות מוסריות חריפות - כמו השתתפות בשוק של אברי אדם. הוא משתמש בתשובות הקהל כדי להסביר את הסתירות הסמויות בהן. הדוגמאות שלו ושיטת הניתוח אינן מקוריות במיוחד. ההופעות הדרמטיות והשימוש החלוצי בטכנולוגיית הרצאה מקוונת הם שהופכים אותו לייחודי. אפילו מבקריו מתרשמים מן האופן שבו הוא מרתק קהלים גדולים, לעתים מעברו השני של כדור הארץ, שהוא יכול לראות רק על גבי מסך גדול.

נדרשות לי דקה או שתיים להסתגל לפרופסור חסר היומרה, העכברי כמעט, שיושב מולי. אני מזכיר לו את הרצאתו בג'איפור. האם קבלת פנים כזו עדיין יכולה להפתיע אותו? "התשובה הקצרה היא שזה קצת מדהים אותי שיש כזה עניין בספרי פילוסופיה ברחבי העולם", הוא אומר, ומשתתק לפתע. הוא נראה לא נלהב לדבר על הסיבות לפופולריות שלו. אני מתעקש ושואל על הרצאת ההיי-טק שלו בקוריאה. סנדל מהנהן בראשו בהתלהבות. "זה היה מקום נהדר. השמש שקעה, והיה חושך מוחלט. החלק העליון של האיצטדיון הואר, והמסך הענק הריץ את התרגום בקצהו העליון", הוא אומר, ופורש את ידיו כדי להמחיש את גודל האירוע.

"הצגתי את השאלות שלי, והתמונות של כל המשיבים הופיעו על מסך מפני שהיו הרבה מאוד מצלמות, והם יכלו לראות מי משיב. כשביקשתי מסטודנט בצד השני להגיב, אפשר היה לראות את שניהם, השואל והמגיב, משיבים זה לזה על המסך".

אך מהו הדבר שמושך כה הרבה אנשים ממדינות שונות? סנדל חושב על כך לרגע. "יש רעב עצום לעיסוק בשאלות גדולות", הוא אומר לבסוף, "ראיתי את זה בכל המקומות שאליהם הגעתי - מהודו לסין, מיפן לאירופה ולברזיל. יש תסכול במונחים של מדיניות ציבורית, מהסוג של העדר דיון בשאלות של צדק ואתיקה וערכים. תחושת הבטן שלי היא שחלק מזה, הספרים אבל גם ההרצאות, נוגעים בנושאים שהמפלגות הפוליטיות אינן עוסקות בהם".

אני שואל אותו על ספרו האחרון, "מה שהכסף לא יכול לקנות: המגבלות המוסריות של השווקים" (הוצאת "פינגווין"), שבו הוא טוען שארה"ב ומדינות נוספות הופכות מכלכלות שוק לחברות שוק, כפי שניסח זאת ראש ממשלת צרפת לשעבר ליונל ז'וספן. סנדל טוען שאנחנו חיים בזמנים של "אמונה מעמיקה בשוק", שבה מותרים פחות ופחות חריגים מתרבות העסקאות השלטת. הספר הרגיז כמה כלכלנים, שאותם הוא מתאר כ"מדעני כזבים".

שוק מוסרי? לא בסין ובארה"ב

הוא מנהל מאבק חזיתי עם המקצוע הזה שנים רבות. ב-1997 הוא הרגיז כלכלנים כאשר הוא תקף את פרוטוקול קיוטו על ההתחממות הגלובלית בטענה שהוא הסיר סטיגמה מוסרית שלילית בכך שהפך את זיהום את כדור הארץ לזכות שאפשר לסחור בה. כלכלנים טענו שהוא לא מבין איך שווקים פועלים. סנדל אומר שהם יודעים את המחיר של כל דבר ואת הערך של שום דבר. אם לשפוט לפי סיורי ההרצאות שלו שהביקוש להם אדיר, הוא בהחלט נוגע בחוסר הנחת הציבורית מתהליך שבו החיים נפרטים למוצרי צריכה.

אילו מדינות הכי פחות פתוחות לחששות שלו מפני הפונדמנטליזם של השוק? "סין וארה"ב - ללא ספק", הוא משיב מיד. "בחלקים אחרים של מזרח אסיה, באירופה ובבריטניה, בהודו ובברזיל, אין ויכוח על כך שקיימות מגבלות מוסריות לשווקים, והשאלה היא היכן להציב אותן. בארה"ב ובסין יש קולות חזקים המטילים ספק בכך שיש בכלל מגבלות כאלה".

השיטה של סנדל היא לשאול את הקהלים שלו היכן צריכות להיות מוצבות המגבלות הללו. בסין, הוא מסביר, אנשים נוטים לומר שהגבול הוא ספסרות בכרטיסי רכבת בעונת השנה החדשה, כאשר כמעט כולם נוסעים הביתה לכפרים של אבותיהם. בארה"ב, אנשים נרתעים מהרעיון שהשווקים מתערבים ב"ענייני משפחה" כמו שוק של אימהות פונדקאיות, או מהרעיון שצריך להיות שוק חופשי בקולות מצביעים.

"הליבה של חשיבת השוק היא הרעיון שאם שני מבוגרים מסכימים על עסקה, אין צורך שאחרים יצטרכו לקבוע אם הם העריכו אותה כמו שצריך", ממשיך סנדל. "זהו ההיגיון הלא-שיפוטי המושך של השוק, שאני חושב שעזר להעמיק את האחיזה שלו בחיים הציבוריים, והפך את השוק ליותר ממכשיר כלכלי. השוק הפך לפילוסופיה סמויה של כל דבר".

סנדל מזכיר שב-2005 הוא השתתף בסדרת הרצאות על "גלובליזציה ומבקריה" לצד לורנס סאמרס, שכיהן אז כנשיא הרווארד (היום הוא חזר להרצות שם אחרי ששירת כיועץ כלכלי בכיר לנשיא ברק אובמה). סנדל וסאמרס, שהם גם שכנים, בהחלט לא הסכימו על היכן, או אם בכלל, למתוח את קו הגבול להיגיון הכלכלי. הוויכוח ביניהם מילא אולמות. לא נותר כיסא פנוי באודיטוריום סנדרס באוניברסיטה. "כמה מהחברים הטובים ביותר שלי הם כלכלנים אימפריאליסטים", אומר סנדל בחצי-חיוך, "והם נוטים לראות כל דבר דרך העדשות שלהם".

ייתכן מאוד, אני מגיב, אבל האם זה לא דון קיחוטי להניח שהדיון הפוליטי יכול לחזור להיות מוסרי באופן שהיה רוצה שיהיה? והאם אנחנו לא צריכים להיות זהירים במשאלות הלב שלנו? הרי יש קו דק בין קידום ערכים להתנהלות רודנית. "זו שאלה פתוחה", מסכים סנדל. הוא מעניק לי סקירה מהירה בראשי פרקים על "עלייתו של היגיון השוק", מהניצחונות של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, דרך ביל קלינטון וטוני בלייר עד ימינו. "מה שבלייר וקלינטון עשו - ואני משתמש בהם לא כדי להאשים אותם אלא כסמלים של הנטייה הזאת - היה למתן אבל גם לחזק את ההנחה ששווקים הם המכשיר העיקרי להשגת החיים הטובים", הוא אומר. "ולכן אף פעם לא היה לנו דיון על כך".

אובמה? הבטיח הרבה, קיים מעט

סנדל נשמע מאוכזב כשאני מזכיר את אובמה, שלדעתו הבטיח הרבה כל כך וקיים מעט כל כך. "הדיון על רפורמת הבריאות ב-2009 היה קיץ ארוך וכעוס. הקשבתי לאובמה ושמעתי את הטיעון שלו שהרפורמות חיוניות מפני שאנחנו צריכים 'לכופף את עקומת העלויות בשנים הבאות'. התכווצתי מפני שחשבתי שאם כך הוא מנסה למכור את הרפורמה, הוא לעולם לא יצליח.

"אחר כך, בסתיו, אובמה חזר לעצמו במידה מסוימת וציטט את טד קנדי, שהשמיע טיעון מוסרי ולא טכנוקרטי לקידום הרפורמה. הוא מסוגל לומר דברים גדולים יותר, אבל הדברים היו נמוכים מאוד בכהונה הראשונה שלו".

אני מודה שאני די מבולבל לגבי ההשלכות המעשיות של מה שהוא אומר. האם הוא יכול לתת לי דוגמה לשינוי ספציפי שהוא היה רוצה, שיעמיד את הכלכלה במקומה? מה שהוא אמר זה עתה לגבי אובמה נשמע יותר כמו ביקורת על אסטרטגיית התקשורת של הבית הלבן ולא על המדיניות עצמה. שוב, סנדל פותח בהסכמה מנומסת עם מה שאמרתי. הוא אומר שהוא חושש שהימין הנוצרי בארה"ב השתלט על השיח המוסרי, שמתמקד בנושאים אישיים כמו הפלות. אחרים, הוא אומר, צריכים לחזור לאמץ את שפת הערכים ולהרחיב אותה לכלכלה.

אבל איזה שינוי זה יביא, אני שואל בתקווה למשהו קונקרטי יותר. "אני חושב שאתה יכול לומר שהחולשה של הטיעון שלי היא שאני נגד דרך חשיבה כוללת על כל הדברים - ההתבוננות הכלכלית על החיים, כפי שהגדיר זאת גארי בקר (הכלכלן זוכה פרס נובל משיקגו)", משיב סנדל. "ואני טוען נגד זה לא על ידי העמדת פילוסופיה כוללת משלי, אלא על ידי אמירה שזו טעות, ושאנחנו צריכים להעריך כל סחורה לגופה. לכן יכולה להיות התייחסות אחת לנושאי סביבה והיחס לטבע, התייחסות אחרת לנושאי חינוך ולשאלה אם עלינו להציע תמריצים כספיים לילדינו כדי שיכינו שיעורי בית, והתייחסות שונה לנושא של פונדקאות ולשאלה אם צריך להיות שוק חופשי בכליות להשתלה".

לא השתכנעתי לגמרי עדיין, ואני שואל את סנדל אם הוא עשה משהו בחייו הפרטיים כדי להפוך את העולם לפחות תלוי בכסף. הוא מתחיל כמה תשובות, ודועך. אני מציע שיהפוך את כל ההרצאות שלו לחינמיות באינטרנט. "נכון, זה דבר אחד", הוא מסכים. אחרי הארוחה שלנו אני רואה שסנדל רשום ברויס קרלטון, סוכנות של מרצים, כאחד השמות הגדולים שלה (אותה סוכנות פרסמה בשנה שעברה שסנדל פנוי להרצאות "בתעריף מוזל" על ספרו החדש "מה שכסף לא יכול לקנות").

אבל הדיבורים על חומרים בחינם מדליקים אותו. סנדל אומר שבאחרונה פנתה אליו חברת טק מעמק הסיליקון, שהוא לא ציין בשם, שפיתחה את הטכנולוגיה לתמיכה בהרצאות עולמיות אינטראקטיביות. הוא נתן באחרונה הרצאה ניסיונית כזו בפני קהלים חיים בו זמנית בקיימברידג' מסצ'וסטס, ריו דה ז'נירו, ניו דלהי, שנחאי וטוקיו. לדבריו, חברת סיסקו טלפרזנס גובה מאות אלפי דולרים תמורת מופע כזה, ואילו המערכת החדשה עולה רק כמה אלפי דולרים. הירידה במחירים יכולה לשנות הכול. "יכולנו לראות אותם והם יכלו לראות אותנו. יכולתי לשוחח עם סטודנט בדלהי, ולבקש מסטודנט בשורה החמישית באודיטוריום בהרווארד להשיב למישהו בסאו פאולו או בשנחאי - וזה עבד. הטכנולוגיה עבדה".

הוא מודה שהוא מוכן להמשיך לדבר על הטכנולוגיה החדשה בחינוך כמה זמן שארצה - אבל אז אסתכן בהחמצת הטיסה שלי. בדרך החוצה הוא מספר לי על שיחה שהייתה לו באחרונה עם רהול גנדי, צאצא למשפחת נהרו-גנדי וכנראה ראש ממשלה בעתיד בהודו. "הוא התלהב מאוד מהאפשרויות של הקניית השכלה באמצעים מקוונים", הוא אומר. "הוא אמר לי: 'לעולם לא נוכל להכניס את כולם לאוניברסיטאות. האינטרנט הוא התשובה'. נדהמתי עד כמה הוא התלהב".

כאשר אני נכנס למונית, ההתלהבות של סנדל מדביקה אותי. העולם אולי משועבד לכלכלנים האימפריאליסטים כלשונו, אבל אפשר בהחלט למצוא פרנסה גם בתנועת ההתנגדות.