פארסת שדה התעופה לצד נתב"ג היא נייר לקמוס למצב המדינה

הסיבוב התורן סביב שדה התעופה הבינלאומי הנוסף הוא נייר לקמוס למצבה של ישראל, עם חגיגות יום העצמאות ה-77. מבחן פשוט שיכול ללמד מה קרה לנו, ובעיקר למה אנחנו תקועים בבוץ. דוגמה שמוכיחה את הרעות החולות של השיטה שבה מתגלגלת מדינת ישראל. אלה מפורטות להלן לא כדי לדכדך מישהו, אלא כדי להעיר אותנו לעשות משהו לפני שיהיה חלילה מאוחר.

● השם היסטורי, המחירים בשמיים: דירת ארבעה חדרים בפרויקט הזה בתל אביב עולה כבר 10 מיליון שקל
● ניתוח | גם אחרי 77 שנים, ישראל לא מצליחה להיפטר מהחלטות המנדט הבריטי

שום דבר לא סופי

בפרק האחרון והטרי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרת התחבורה מירי רגב וסגן השר אלמוג כהן הכריעו כי שדה תעופה משלים יוקם בנגב. השרים נדרשו "להציג חלופות" לראש הממשלה תוך חודש.

ואם אתם חשים דה ז'וו, זה לא מקרי. באוקטובר 2014, לפני יותר מעשור, הפור כבר נפל. החלטה 2050 של ממשלת נתניהו הכריעה בנוגע לשדה, רק שאז היא קבעה כי הוא יקום ברמת דוד שבצפון. "בהמשך לעבודת המטה שנעשתה על ידי משרד התחבורה ורשות התעופה האזרחית, ובשים לב לחלופות למיקום שדה התעופה המשלים שהועלו בעבר, מחליטה הממשלה כי המיקום המועדף להקמת שדה תעופה משלים הוא במרחב בסיס רמת דוד והשטחים הסמוכים הנדרשים לשם הקמתו ותפעולו", נאמר בהחלטה.

עבודת המטה לא הייתה קצרה, באנדרסטייטמנט. עוד ביוני 1997 הורתה המועצה הארצית לתכנון ובנייה על הכנת תוכנית מתאר ארצית לפיתוח נמל תעופה בינלאומי נוסף לנתב"ג. 22 חלופות נבחנו והתנקזו לשתיים בלבד: רמת דוד בצפון או נבטים בדרום. זאת עד שהממשלה החליטה ללכת על האופציה הצפונית. אז החליטה. אף אחד לא מופתע שאין שום משמעות אופרטיבית להחלטות הממשלה.

לא הכל ביבי

כי ככה זה אצל נתניהו, הדחיין המפורסם? זה יהיה קשה, אבל אל תכנסו למלכודת הזו. בלי שום קשר למי שעומד בראש, המנגנון הפוליטי שלנו מאוהב בדחיינות כשגרה ולא מסוגל לקבל החלטה. תערובת של קבוצות לחץ, רסיסי מפלגות, ופוליטיקה קצרת טווח.

בקווי היסוד של הממשלה הקודמת, זו של בנט ולפיד, נכתב בפשטות כי "הממשלה תבטל את החלטה 2050, כך שלא יוקם שדה תעופה בעמק יזרעאל". סופיות הדיון נזרקה לפח. מפלגת העבודה, שרבים מחבריה גרים בעמק הירוק, דרשה מנציגה להרחיק את הצרה שכוללת רעש, זיהום, ועוד מרעין בישין שעלולים להפר להם את השלווה. אלפי ישראלים פגועים תמיד יהיו בעלי אינטרס ולובי חזקים יותר ממיליונים שמחכים בצד.

אבל אפילו זה לא היה סוף פסוק. שר האוצר ליברמן, בעצה אחת עם שר הביטחון גנץ (הצבא לא רוצה מטוסים אזרחיים שייכנסו לו "בין הרגליים" בנגב, חבל ארץ עמוס בסיסים וטיסות צבאיות), קידם בכל זאת את החלופה הצפונית. חוק ההסדרים שלו לשנת 2022 כלל "הקמת שדה תעופה משלים ברמת דוד". צעד קדימה וצעד אחורה, מה שבעיקר הבטיח ששום דבר לא יקרה.

בגליל ובעמק ייבחן העם

לפחות שלוש ועדות מקצועיות קבעו חד משמעית שעדיף לבחור בחלופה הצפונית. גם הלקוחות עצמם צעקו את זה. אורי סירקיס, מנכ"ל ישראייר, אמר השבוע כי ההחלטה של הממשלה ללכת על אופציית הדרום "אומללה", ושמדובר ב"פיל לבן - אח לפיל הלבן ברמון". עוז ברלוביץ, מנכ"ל ארקיע, אמר ששדה התעופה המשלים "חייב לקום בצפון הארץ, שם קיים ריכוז אוכלוסייה של מעל מיליון תושבים ובו מתגבש הביקוש האמיתי לטיסות - תיירותיות ועסקיות כאחד".

כולנו גדלנו על אמרת הכנף של בן גוריון כי "בנגב ייבחן העם בישראל", אבל מצבו של הצפון הפריפריאלי מאתגר פי כמה. דמוגרפית, טופוגרפית, ביטחונית, תחבורתית, כלכלית ועוד. דחיפה כלכלית בדמות שדה תעופה חדש חשובה פי כמה בצפון, גם אם זה על חשבון כמה שטחי חקלאות של הקיבוצים בעמק. אבל את אף אחד זה לא מעניין.

ואגב המיליארדים שכבר נשפכו על הקמת שדה התעופה רמון שליד אילת. לא רק שהוא שומם כמעט לגמרי (ישראלים רבים מבינים שלהגיע לנתב"ג כדי לנחות ברמון ובחזרה לא שווה את המאמץ והכסף, והם נכנסים לאוטו או אפילו לאוטובוס). שוו בנפשכם מה יקרה לביקושים אם רגב גם תקדם רכבת מהירה לאילת. אז להוסיף עוד שדה תעופה יקר?

משבר התשתיות

נבטים או רמת דוד, וחוזר חלילה, הם רק המשל המתסכל למדינה שלא יודעת ולא יכולה לתכנן כמה שלבים קדימה. החלטה שאמורה להניב פירות בעוד שנים תמיד תידחה לטובת החלטה שתסדר את הקואליציה כאן ועכשיו. בכנסת הקודמת זו הייתה יו"רית העבודה מרב מיכאלי, שדאגה להעיף את השדה מחבריה שבצפון. בכנסת הזו זה אלמוג כהן תושב הדרום, שקיבל תמורה עבור הנאמנות לממשלת נתניהו (והעובדה שלא פרש עם כל מפלגתו בעקבות עסקת החטופים). כשבמרץ האחרון אושרה בוועדת הכלכלה חלופת הנגב, למרות התנגדות משרד הביטחון, אמר כהן כי "כל משרד שיעז לשים רגליים - נפרק לו את העצמות". עד כדי כך.

בסופו של דבר, הפוליטיקה הקטנה והמקומית תמיד מנצחת. אותו דבר קרה בימים האחרונים, כששרת התחבורה החליטה להקפיא לעת עתה את פרויקט המטרו - הרכבת התחתית שאמורה לעבור מתחת לגוש דן, ויפה שעה או שנה או עשור אחד קודם, כי ברשויות בשומרון לא אוהבים את העובדה שהיא לא מתקרבת עד אליהן. אם גזירת הסרטים כל כך רחוקה, אז למה לא לקרוץ לבייס ביו"ש ולהזכיר לכולם ששום דבר לא נגמר. או אלי כהן, שר האנרגיה, שניסה לסכל הקמת תחנות כוח חדשות, כי אף אחד לא רוצה אותן אצלו. ועוד ועוד.

מה שטוב: גאות בנתב"ג

ובכל זאת, אם נורא מתאמצים (כי בכל זאת חגיגות יום הולדת למדינה), יש גם זווית חיובית לפארסה הזו. אם נמל התעופה הראשי של ישראל כבר לא עומד בעומס, זה גם סימן לאטרקטיביות הולכת וגוברת. מיליונים באים ויוצאים מהמדינה, לא משנה כרגע אם לעבודה או לחופשות. בשנת 2019 עברו בשדה 25 מיליון נוסעים (שיא של 170 אלף מטוסים שנחתו כאן). אלמלא הקורונה והמלחמה, שעצרו את המגמה, המספרים (והתורים) היו כמובן רק עולים.

אל תיקחו שום דבר כמובן מאליו. חג עצמאות שמח.