הנקראות ביותר

בלוף הרפורמות וסיסמאות התחרות

למה רפורמות לעידוד התחרות לא בהכרח משרתות את הצרכן ומה מצא באפט בישקר

"הרפורמה בנמלי הים תיטיב עם אזרחי המדינה, כל משקי הבית בישראל ירגישו בהדרגה את הרפורמה שתתבטא בסופו של דבר בחיסכון של אלפי שקלים למשפחה מדי שנה... התחרות תביא להורדת תעריפים ובעקבותיה הוזלת מחירים של מוצרים רבים עד לכיסו של הצרכן. בכל תחום שבו נוצרה תחרות המרוויח מכך היה הצרכן... עשרות שנים דיברו על הצורך בביטול מונופול הנמלים ועכשיו הדבר מתרחש... מעתה, לקוחות הנמלים יקבלו שירות טוב יותר, תחרותי יותר ויעיל יותר... הרפורמה בנמלים תבטיח לנו שקט תעשייתי, תעודד השארת מפעלים בארץ ותגדיל את מספר מקומות העבודה..."

(התאריך: פברואר 2005; הדובר: שר האוצר דאז בנימין נתניהו; האירוע: הכרזה על עוד אחת מאותן רפורמות שיוצאות לדרך לכאורה - הקמת שלוש חברות נמלים שאמורות להתחרות זו בזו; הסיסמאות: אותן סיסמאות; התוצאה, 8 שנים אחרי: אולי תשאלו את בנימין נתניהו.)

1. זה היה השבוע של ה"רפורמות" (ותכף נסביר למה כלאנו את המילה רפורמות במירכאות, אם בכלל יש בכך צורך עדיין, אחרי הפתיח). כל שר התייצב בתורו מול המצלמות והכריז בגאון על ה"רפורמה" שלו. לבם של השרים, מתברר, יוצא אל הצרכנים המיוסרים והכורעים תחת נטל ההוצאות. ה"רפורמות" הן בשבילם, כמובן, בשביל הצרכנים, רק למענם, רק לטובתם. שר התחבורה ישראל כץ התהדר ברפורמה בענף הרכב שתוריד את מחירי המכוניות, שר התקשורת גלעד ארדן התפאר ברפורמה בתחום הטלוויזיה הרב-ערוצית שתוריד את מחיר חבילות השידור, שר הכלכלה נפתלי בנט התחמש בתוכניות הבנויות ממילים מאוד יפות להורדת יוקר המחיה. הדבר המשעשע הוא שמי שכתב לבנט את אחת התוכניות המופלאות הוא לא אחר מאשר עו"ד דרור שטרום, מאדריכלי ועדת בכר הכושלת, שגרמה נזק אדיר לצרכנים. את תוצאות הנזק האדיר הזה ראינו השבוע בהצגה המשפטית של אי.די.בי. הבנקים חטפו, בצדק, ביקורת קשה מהשופט, אבל מה עם חבורת המוסדיים שוועדת בכר המריצה אותם בפועל לזרוק מיליארדים על נוחי דנקנר וחבריו בלי ביטחונות או לפחות תשואה נורמלית המבטאת את הסיכון? כיצד קורה שחגי בדש, מנכ"ל פסגות, שהייתה גורם דומיננטי בכל הנפקת אג"ח כושלת כמעט, התחפש למשיח שרוצה להציל את אי.די.בי מידי דנקנר "לטובתו" של הציבור. איפה בדיוק נעלמה "טובתו" של הציבור כשפסגות שפכה מאות מיליונים לפחות באיגרות חוב ללא כל ביטחונות מספקים או תשואה מספקת? אה... העיקר שבדש מקבל כותרות מפרגנות בעיתונים. מה לא עושים כדי לצחצח את המוניטין ואת התדמית... עובדים על נאומים קשוחים, מלאי פאתוס ומשולהבים, ומשתמשים בעיתונאים מקורבים כדי לשווק אותם לציבור.

נחזור לשטרום, עוד אחד שמצחצח את המוניטין שלו. ובאמת, מי אמר שאין הזדמנות נוספת בחיים. תשאלו את שטרום. הוא אלוף בכתיבת תוכניות ל"רפורמות" מטעם עצמו הזוכות מיד לעוד כותרות ממוחזרות ופופוליסטיות של חבריו העיתונאים (אגב, במשרד הכלכלה טוענים שהתוכנית היא על דעתו של שטרום בלבד ובסך הכול נשלחה מטעמו של שטרום לעיונו של בנט). ובכלל, אם נאסוף את כל ההבטחות שלו ושל השרים, ואת כל ה"רפורמות", בעוד כמה שנים כנראה מובטח לנו גן עדן צרכני: הכול בזיל הזול.

נעצור פה. חזרו בבקשה לפתיח. אנחנו לא חושבים שצריך לייגע אתכם בעוד הסברים. ודאי כבר הבנתם שה"רפורמות" הללו הן בסך הכול מקבץ בדיחות גרוע על חשבוננו.

קיראו עוד ב"גלובס"


2. דרך טובה לבחון "רפורמות" היא לבדוק אותן ואת ההבטחות שנלוו להן בפרספקטיבה של זמן. עשינו זאת שוב ושוב בוועדת בכר, למרות המקהלה הברוטלית שמנסה להשתיק כל ביקורת. עכשיו נעשה זאת ל"רפורמה" בשוק החשמל, ש"גלובס" כבר עמד השבוע על תוצאותיה.

הכוונה הייתה טובה לכאורה: ליצור תחרות למונופול החשמל, הלוא הוא חברת החשמל. הדרך הייתה טריוויאלית: לגרום ליזמים בסקטור הפרטי לייצר חשמל, במקביל לייצור החשמל ע"י המונופול, וכך להגביר תחרות (בתיאוריה, בתיאוריה, רק בתיאוריה). הדרך ארכה לפחות עשר שנים. למה? טוב, זו הביורוקרטיה הישראלית שמוציאה את המיץ ליזמים, וגם, כמובן, המונופול שרוצה לשמר את מעמדו. אבל הרדיפה העיוורת אחרי תחרות ותחרות ועוד פעם תחרות, בכל מחיר, גרמה למדינה להבטיח ליזמים הרים וגבעות - המדינה קיבלה על עצמה את סיכוני השוק, את מציאת הלקוחות ואת קביעת המחיר האטרקטיבי ליזמים. התוצאה היא שהיזמים ייהנו מתשואה פנומנלית על ההון העצמי (15% במקרה הרע ו-40%-50% במקרה הטוב). השורה התחתונה: יש כאילו תחרות, אין שום בשורה לצרכן, ויש יזמים שאמנם הוציאו להם את המיץ שנים על גבי שנים, אבל עכשיו הם יגרפו את כל השמנת. האוצר ודאי יטען שהוספת עוד כמה יצרני חשמל פרטיים תאלץ את המונופול להתייעל וכדומה, אבל הדברים לא פשוטים כל כך כפי שהאוצר מנסה לצייר אותם.

והם לא פשוטים, כי המודלים והנוסחאות, כפי שאמר השבוע ל"גלובס" אהרון פוגל, יו"ר מגדל, לא מסתדרים עם מה שקורה בחיים.

3. בתיאוריה ובמודלים, תחרות היא דבר מופלא ונפלא (ואכן, היא מופלאה ונפלאה), אבל תחרות אי-אפשר לקיים בלי ה"כוח" של הרווחים. תעריפים גבוהים מספקים גם רווחים גבוהים, שניתן להשקיע אותם מחדש אחר כך. תעריפים גבוהים הם גם אתגר ליזמים חדשים, המספקים הזדמנויות לטכנולוגיות חדשות להוריד את המחירים. תעריפים גבוהים מתחילים גם מחזור תחרותי, והם מעניקים לכאורה לשווקים את היכולת להכריע מהם התעריפים הנכונים.

בתעשיית ההיי-טק, למשל, השינויים הטכנולוגיים גדולים, מהירים ולעתים די אכזריים (כלפי החברות). זרם של רעיונות ומוצרים חדשים יוצר תחרות עזה במחשבים ובטלקומוניקציה למשל, וגורם להורדת העלויות והמחירים. כך, אפילו אם מוצר מסוים מגיע לעמדת מונופול או סוג של מונופול בשוק (בזכות החדשנות והיצירתיות שלו), הצרכנים יכולים להתייחס לזה בסלחנות, כי יצרנים של רעיונות חדשים עדיין מסוגלים לעשות את דרכם לשוק או לפחות להכריח חברות שולטות להמשיך להיות חדשניות ולהוריד מחירים.

כל זה נכון, כאמור, במיוחד בתעשיית ההיי-טק, אבל בהחלט לא נכון למונופולים טבעיים כמו חשמל ותשתיות אחרות. שם תמונת המצב שונה לחלוטין וסיסמאות התחרות פשוט לא עובדות.

ותתפלאו, זה גם לא נכון במלואו למונופולים לא טבעיים, כמו בתעשיית ההיי-טק או הלו-טק. אפל וסמסונג אמנם הגיעו לשליטה כמעט מוחלטת בשוק הסמארטפונים בזכות החדשנות שלהן, אבל החדשנות הזאת מאפשרת להן כיום לקבוע מחירים גבוהים במיוחד ולרשום שיעורי רווח אדירים. גם צ'ק פוינט, ג'וניפר וסיסקו, למשל, שולטות בשוק אבטחת הרשתות, הפיירוול (מחזיקות כ-50%-60%), ומציגות בתחום הזה רווחיות אדירה לאורך שנים ארוכות.

הרי בדיוק לזה קורא באפט "חפיר" (מטבע לשון הרשום על שמו של האורקל מאומהה, שמקורו בתעלות הגנה שנחפרו מסביב לטירות ולארמונות בימי קדם) על פי באפט, ה"חפיר" הוא יתרון תחרותי שיש לחברה על מתחרותיה באותו ענף. בהשאלה, ככל שהחפיר עמוק יותר, היתרון התחרותי גדול יותר. כשיש לחברה מותג חזק, כוח תמחור ונתח שוק גדול, זה מגן עליה מפני ניסיון חדירה של חברות אחרות לענף.

מי כמו באפט יודע זאת. כנראה שה"חפיר" בישקר הוביל אותו השבוע להשלים את רכישת החברה בשווי כפול מהעסקה הקודמת, לפני שבע שנים. איש לא שואל את עצמו כיצד קורה שישקר מצליחה להציג שיעורי רווחיות כאלו גבוהים (מיליארד דולר על מכירות של 3 מיליארד דולר) מכלי חיתוך (סכינים) לתעשיות הרכב, התעופה והאנרגיה. ובכן, זה בדיוק ה"חפיר" שדיבר עליו באפט. בשוק של ישקר יש שלוש חברות בלבד (לצד ישקר פועלות סנדוויק השבדית וקנמטאל האמריקאית) ששולטות בשוק. הן בעלות כוח תמחור גדול שמוביל למחירים גבוהים (וכנראה גם די מנופחים) וזה מגן עליהן מפני ניסיון חדירה של חברות אחרות בענף. זה כלל לא סותר את העובדה שישקר הגיעה למעמדה בשוק בכישרון, בחדשנות ועם מוצרים מצוינים (בדיוק כמו ש"במבה" של אסם הוא חטיף מצוין שמשלמים עליו פרמיה די גבוהה יחסית. גם ייצור מזון הוא עניין של כישרון).

הסיבה שהצרכן כביכול לא מרגיש בכל זה היא שישקר והוא אינם מכירים זה את זה ולעולם גם לא יכירו. זה לא קוטג' וזה לא חשבון סלולר או חשמל, שהצרכנים מכירים היטב וגם כועסים מאוד על התמחור שלהם, אלא סכיני חיתוך שנמכרים לארגוני ענק בתחומי התעופה, הרכב וכד'. בסופו של דבר, מובן שהצרכן מרגיש זאת בעקיפין, במחיר המוצר המוגמר שהוא קונה.

השורה התחתונה היא שה"חפיר" העמוק מאוד סביב ישקר מגן עליה מפני מתחרים ומאפשר לה לגבות מחירים בשמים: כלי חיתוך שעלותו כ-2 דולרים ברצפת הייצור נמכר ללקוחות גם ב-90 דולר. אפשר להבין מה מקור הרווחים המדהימים של החברה הזו וגם מדוע באפט מעוניין להחזיק בה לנצח. כיוון שמדובר בסך הכול בתעשייה מסורתית (לו-טק), ה"חפיר" הזה כנראה ימשיך להגן עליה לאורך זמן. אם ה"חפיר" בהיי-טק מחזיק מעמד כמה שנים או יותר, בתעשיית לו-טק הוא יכול להחזיק באמת לנצח. השליטה, או יותר נכון חוסר השליטה של רשויות הפיקוח על מונופולים וקרטלים גלובליים בתחומים מגוונים, מאשלג ועד כלי חיתוך כביכול, מעמיקה את ה"חפיר" הזה עוד ועוד.

ה"חפירים" הללו סביב תאגידים גדולים ומעמדם בשוק מעלות שאלות ותהיות לגבי פיזור העושר - עניין שבאפט מרבה להתבטא בו. האם העושר אכן מתפזר בעקבות ה"חפירים" סביב ישקר ושאר התאגידים הגדולים שהצליחו למצב את עצמם חזק מאוד בשוק? ובכן, התשובה לכך מורכבת ואינה מוחלטת. הצרכנים נהנים אמנם מזרם של טכנולוגיות חדשות ומוצרים חדשניים, אבל למרבה הצער, לעתים, גם ממחירים גבוהים מדי לאורך זמן רב מדי. המדינה נהנית אמנם ממסים גבוהים, כי רווחים גבוהים מייצרים הכנסות גבוהות ממסים, אבל מצד אחר היא מעניקה הטבות מס ענקיות לחברות הללו, לעתים באופן לא פרופורציונלי, שמקזזות לחלוטין את ההכנסות ממס. ומה עם העובדים (שהם גם הצרכנים)? ובכן, התשובה לכך קצת יותר ברורה: העושר פה כמעט לא מתפזר, ודאי שלא באופן שהיינו רוצים. האייפון מיוצר בסדנאות יזע בסין בעלויות רצפה, כלי החיתוך של ישקר מיוצר בישראל ובעולם בעלויות עבודה די נמוכות. מי נהנה? כמובן, בעלי המניות. באפל הם מפוזרים, בישקר קוראים להם באפט, ורטהיימר ועוד כמה מנהלים מוכשרים.

בואו נקווה שסטף ואיתן ורטהיימר, המעריץ את באפט ומעיד על עצמו שהוא לומד ממנו בלי סוף, לפחות ייקחו ממנו את ההמלצה הבאה, כפי שהובאה פה לא פעם:

"עושר אינו אלא המחאות זכות למימון פעילויות של אחרים בעתיד. מותר לכם להשתמש בכסף הזה כרצונכם... אבל הרעיון להעביר עושר מדור לדור כדי שמאות מצאצאיכם יוכלו לשלוט במשאבים של אנשים אחרים רק מפני שהם באו מהרחם נכון - מנוגד בעליל לעקרונות של החברה המריטוקרטית".

באפט וביל גייטס כבר החליטו מזמן לייעד את רובם הונם לפילנתרופיה.

eli@globes.co.il

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!