הפיץ חשבוניות פיקטיביות ב-700 מיליון שקל. כמה מס ישלם?

התובעים, בעלי דירות במבני רכבת ישנים בנתניה, פנו לבית המשפט בבקשה להצהיר כי סירובם של בני זוג המחזיקים בדירה במתחם לחתום על חוזה פינוי־בינוי - אינו סביר. על החוזים חתמו כבר 55 מתוך 56 בעלי הדירות, מה שהותיר את הנתבעים כסרבנים היחידים.

הנתבעים מחזיקים בדירה דו־קומתית בשטח של כ־120 מ"ר הכוללת מרפסת גג פתוחה בשטח של כ־50 מ"ר, זאת לאחר שבעבר התווספו לדירה שטחים שנבנו על הרכוש המשותף בהסכמת הדיירים. במסגרת פרויקט הפינוי־בינוי הוצעה לבני הזוג דירה בשטח של 160 מ"ר, בתוספת מרפסת של כ־12 מ"ר, מחסן ושתי חניות צמודות.

הנתבעים סירבו בטענה כי הם זכאים לדירת דופלקס בשטח של 314 מ"ר בתוספת מרפסת שמש, אך מאחר שאין אפשרות לתת להם דירה דו-קומתית "יסכימו" לקבל שתי דירות בשטח של 90 מ"ר כל אחת, פלוס מרפסת שמש וההצמדות המקובלות.

השופט אלי ברנד דחה את דרישת הנתבעים וקבע כי לא הוכיחו חוסר שוויון לרעתם, וכן לא הוכיחו את טענתם כי ערכה בשוק של דירה דו-קומתית גבוה יותר משל דירה חד-קומתית בעלת נתונים דומים. "הדעת נותנת כי יש יתרון כלכלי דווקא לדירה חד-קומתית", ציין השופט.

במהלך הדיון נמצא כי הנתבעים נהגו בחוסר תום־‏לב ואף ניסו להטעות את בית המשפט כשגרסו כי הם "חייבים" להתגורר בדירת דופלקס, בעוד שבפועל הם הסתירו את העובדה שעזבו את הנכס המדובר זה מכבר ועברו להתגורר בדירה בעלת מפלס אחד.

עוד צוין בפסק הדין כי דרישת הנתבעים לקבל שתי דירות הייתה מניבה להם רווח עודף של למעלה ממיליון שקלים ביחס ליתר בעלי הדירות במתחם, וזאת בשעה שגם הדירה המקורית שהוצעה להם כבר מגלמת רווחיות עודפת בהשוואה לשכניהם. השופט קבע נחרצות כי "הרושם הנוצר הוא שהתעקשותם הגוררת עיכוב בפרויקט כולו נועדה להפעיל לחץ על החברות ולהביא לכך שיתרצו והם יקבלו שתי דירות תוך הגדלה ניכרת ולא פרופורציונית של הרווח שלהם על חשבונן ותוך פגיעה בעקרונות השוויון בין התמורות להם טענו בעצמם".

משמעות הפסיקה: ביהמ"ש לא יתן יד לניסיונות סחטנות במסגרת פרויקט של פינוי בינוי

מספר תיק: ת"א 17757-02-24

המנוחה, גב' מ', חברת קיבוץ שנפטרה בגיל 85 כשהיא ערירית, הותירה אחריה אח ואחיינית (בת אחותה) שהתעמתו בבית המשפט על עזבונה. במוקד המחלוקת עמדו שתי צוואות שערכה המנוחה בחייה, כאשר ב"צוואה המאוחרת" היא הורישה את מרבית רכושה - לרבות קרקע, מגרש ובית - לאחייניתה. מנגד עמדה "הצוואה המוקדמת" שנערכה כשנה וחצי קודם, ובמסגרתה הוענק רוב הרכוש לאחיה של המנוחה.

האח טען כי יש לבטל את הצוואה המאוחרת שכן המנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה במועד חתימתה, ולא צורף אישור רפואי המעיד על כשירותה. האח עוד נטען כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת וכפייה מצד האחיינית ואמה, וכי הן ניצלו את מצבה הרפואי. בנוסף, נטען כי הצוואה חסרה פרטים מהותיים (כגון מקום עריכה ונוכחות אנשים נוספים).

מנגד טענה האחיינית כי טענות האח לא הוכחו וכי הן חסרות בסיס, כי שרר קשר קרוב בינה לבין המנוחה, וכי המנוחה יזמה את עריכת הצוואה המאוחרת מתוך רצון אותנטי לשנות את הצוואה הקודמת, שנערכה עקב לחץ שהופעל עליה

השופטת הילה מלר-שלו קבעה כי הצוואה המאוחרת היא התקפה וציינה, כי המנוחה ביקשה "לדבר" באמצעות צוואתה האחרונה, ולשקף במתווה חלוקת הרכוש את השינויים שחלו במארג קשריה עם בני משפחתה.

הצוואה האחרונה כללה הסבר מפורש לבחירתה של המנוחה להוריש את מרבית רכושה לאחייניתה, תוך שהיא מציינת כי היא "בת המשפחה אליה אני מרגישה קרובה ביותר". המנוחה אף הוסיפה התייחסות ישירה לרצונה לבטל את הצוואה הקודמת, בטענה כי חתמה עליה בעבר "מתוך לחץ שהופעל עלי מצד אחי".

השופטת דחתה את טענת האח בדבר השפעה בלתי הוגנת וקבעה כי דבריו לא הוכחו. בפסק הדין צוין כי מעדותו של האח "ניכר העלבון שחש לאחר שנחשף לאמור בצוואתה המאוחרת ובפרט לנוכח האמירות הלא פשוטות שנאמרו בה בזיקה אליו - בדבר השפעתו הבלתי הוגנת על המנוחה לערוך את הצוואה המוקדמת". בסיום ההליך הורתה השופטת על חיובו של האח בתשלום הוצאות משפט בסך 45,000 שקל לאחיינית.

משמעות הפסיקה: נטל ההוכחה על השפעה בלתי הוגנת רובץ על כתפי הטוען לקיומה - ועליו לספק ראיות משמעותיות

מספר תיק: ת"ע 64410-12-19

המערער הודה והורשע במסגרת כתב אישום מתוקן בעבירות של הנפקת חשבוניות פיקטיביות בהיקף של מעל 702 מיליון שקלים ובהפצתן בתמורה לעמלה שגובהה לא נקבע בכתב האישום. לצד הודאתו, המערער אף הודה כי היה "הרוח החיה" מאחורי התוכנית וניהל אותה.

כשביקשה רשות המסים לגבות את המס מרווחי התוכנית העבריינית, עמלות המוערכות בשיעור של 5% מסכום החשבוניות ומסתכמות בעשרות מיליוני שקלים, הציג המערער גרסה הפוכה. לטענתו, לא הפיק שקל מהפצת החשבוניות אלא רק ממכירה ותיווך חברות, כאשר כלל הכנסותיו מהמהלך עמדו על סך של כ־170 אלף שקל בלבד.

בערעור שהגיש על השומה שהוצאה לו טען המערער כי חרף הרשעתו בפלילים, ההליך האזרחי מחייב בחינה נפרדת של התעשרותו לצורך הטלת המס. לשיטתו, רשות המסים לא הוכיחה כי הפיק הכנסות מהפצת החשבוניות ואף לא הציגה כל ראיה התומכת ב"תזרים מזומנים" המעיד על רווחיו מהתוכנית.

פקיד השומה, באמצעות עו"ד הגר אסף מפרקליטות מחוז ת"א, טען כי המערער הפיק הכנסות מניהול עסק של הפצת חשבוניות פיקטיביות תמורת עמלה וכי שומת המס מבוססת על ממצאי ההרשעה החלוטה, המהווים ראיות קבילות בערעור, ועל הודעות שנגבו ממעורבים בפרשה.

השופטת ירדנה סרוסי דחתה את טענת המערער וקבעה כי הרשעתו בפסק דין חלוט אינה מותירה מקום לספק בנוגע לרווחיו. לפי פסיקתה, המערער לא רק "סייע" לאחרים אלא פעל בעצמו למכירת החשבוניות הפיקטיביות "תמורת עמלה", ועל כן גרסתו לפיה לא הרוויח דבר אינה מקובלת. השופטת קבעה כי נטל השכנוע להפרכת שומה שהוצאה ללא ניהול ספרים מוטל תמיד על הנישום, ואף ציינה כי פקיד השומה העריך את הכנסתו של המערער "על הצד הנמוך": מעדויות בתיק עלה כי בפועל נגבתה עמלה בשיעור של 7% עד 10% מסכומי החשבוניות.

משמעות הפסיקה: ממצאים עובדתיים בהרשעה חלוטה בהליך פלילי הם ראיות קבילות בערעור אזרחי

מספר תיק: ע"מ 31865-01-22