הדבר הקבוע היחיד בחיי / ניר קיפניס

1. הנה רשימת התארים הפחות מוכרת של סר אלכס פרגוסון: הוא היה המנג'ר של מנצ'סטר יונייטד כשהתגייסתי לצבא. הוא היה המנג'ר כשהשתחררתי מהצבא. הוא היה המנג'ר כשהסתובבתי במשך למעלה משנה בעולם - והיה המנג'ר כשהחלטתי שאני שב ארצה, לתמיד. סר אלכס היה המנג'ר ביום שבו הצעתי נישואים לאשתי, והוא היה המנג'ר כשליוויתי אותה לראשונה לחדר הלידה. פרגי היה המנג'ר כשפתחתי את העסק הראשון בחיי, והוא היה המנג'ר כשסגרתי אותו, אחרי תשע שנים. פרגוסון היה המנג'ר כשליוויתי את אשתי לחדר הלידה בפעם השנייה, שלושה ימים בלבד אחרי שניצח בגמר ליגת האלופות את באיירן מינכן, והוא היה המנג'ר כעבור שמונה שנים, כשלקחתי לראשונה את הילד שנולד באותו היום לאולד טראפורד. פרגי היה המנג'ר ביום שבו נולדה בתי הקטנה והוא היה המנג'ר כשלקחתי את אבי, לראשונה בחייו בגיל 84, לראות מקרוב את יונייטד נגד ליברפול.

סר אלכס היה המנג'ר גם שנה אחר-כך, ביום שבו אבי נפטר.

אני מנסה לחשוב על דברים שהיו קבועים בחיי במשך 27 השנים האחרונות, ולא מצליח: התגייסתי, השתחררתי, טיילתי, למדתי, התחתנתי, עבדתי, הולדתי שלושה ילדים, קברתי ארבעה חברים ואבא אחד, ראשי ממשלה באו והלכו, אחד אפילו נרצח, דעותיי הפוליטיות השתנו מן הקצה אל הקצה ועוד חצי הדרך בחזרה, היו שנים שבהן טסתי לחו"ל בביזנס ושנים שבהם לא ידעתי אם חשבון האשראי שלי יצליח להיפרע. הדבר היחיד שתמיד ידעתי במשך 27 השנים האלו, זה מי המנג'ר של קבוצת הכדורגל שלי.

2. מה היתה המשמעות של פרגוסון עבור יונייטד? הבנתי את זה לעומק בפעם היחידה בחיי בה פגשתי אותו פנים אל פנים. הייתי אורח של המועדון ושל אחד הספונסרים החדשים שלו. אנחנו, העיתונאים והאורחים, ישבנו באחד מאולמות האירועים בתוך אולד טרפורד כשאל הבמה עלו השחקנים: גיגס, רוני, קאריק, נוויל ועוד. המצלמות הבזיקו, העיתונאים רחשו, ההמולה הייתה רבה - ואז נכנס לחדר סר אלכס.

לו הייתי רוצה לתאר את הדממה שנפלה על האולם ההומה, הייתי נדרש לקלישאות נדושות, שכן אין בכתובים משפט שיכול להגדיר את השנייה הזאת שבה נאלמים כולם דום - ממלצרי הקוקטיילים ועד לאחרון הצלמים היפניים שלא מבדיל בין כדורגל לכדורעף חופים.

תקראו לזה הילה, תקראו לזה כריזמה, אבל במשך עשר הדקות הבאות ישבו כולם דוממים, מקשיבים למוצא פיו של האיש עם האנגלית הבלתי אפשרית, במבטא סקוטי כבד. בסיום כשניתן זמן לשאלות, העז אחד העיתונאים ושאל מה לגבי חיזוק בינואר הקרוב. פרגי לא ענה, רק הביט בו במבט נוקב ואח"כ חייך. אני בספק אם העיתונאי ההוא הצליח להוציא מילה אחת מפיו עד היום. מילא שאני, אוהד מושבע, הבטתי בו במבט מעריץ, אבל אפילו השחקנים - חבורה של אנשים צעירים שברזומה של חלקם יש שערוריות מין, הרס של חדרי בתי מלון, נהיגה בשכרות ועוד - אפילו חבורת הערסים הזאת שתקה ביראת כבוד אל מול האיש.

די היה לראות השנה את רונאלדו, השחקן עם האגו הגדול ביותר בתולדות המשחק, או לפחות מאז מראדונה וראובן עובד, מתייפח לפתע באמצע ראיון טלוויזיוני, אחרי שהדיח את יונייטד בליגת האלופות, כדי להבין את המשמעות של מאמן בסדר הגודל של פרגוסון.

כשפרש פול סקולס מכדורגל (בפעם הראשונה) לפני כמה שנים, שאל אותו עיתונאי שידע שהג'ינג'י הוא השחקן האהוב על פרגי, איך הוא מכנה את המנג'ר.

"או סר או בוס" השיב סקולס.

"ואף פעם לא 'אלכס' או 'פרגי'?" הקשה העיתונאי.

סקולס רק חייך, ניכר היה בחיוכו הביישני שהאפשרות אפילו לא עלתה על דעתו.

3. בשנים האחרונות התחלנו לדבר בקול רם על היום שאחרי. רק לפני כמה ימים שבתי ממנצ'סטר ממשחק ההפסד מול צ'לסי, ולראשונה היו בפאב וביציע לא רק דיבורים על איזה שחקן עתיד להצטרף למועדון בקיץ (אוהדי יונייטד בטוחים שרונאלדו בדרך חזרה, אבל רק ימים יגידו אם מדובר ביותר ממשאלת-לב), אלא גם על מי יחליף את סר אלכס. רוצה לומר - ידענו שהיום הזה יגיע, דיברנו עליו, זה היה צפוי, זה היה ידוע, זה היה באוויר, יש שיאמרו (בלחש) שזה היה אפילו מתבקש, ובכל זאת, היום אני מרגיש כאילו האדמה שמתחת לרגלי, הדבר היציב ביותר בחיי, רועדת קצת.

מה יהיה על מנצ'סטר יונייטד ביום שאחרי עידן פרגי, קשה לדעת. החריקות התגלו כבר בשבועות האחרונים: תחילה נאמר שהמנג'ר זקוק לניתוח ולא יפתח את העונה הבאה, אחר כך תהו כולם למה ניתוח ביולי ולא עכשיו, ב"גארבג' טיים" של העונה, ונענו שכך לא יחמיץ המנג'ר את המסע המסורתי לארה"ב, נדבך חשוב בגיוס הכספים של המועדון בשווקים חדשים. יומיים אחר כך כבר נרמז שהגלייזרים לא יממנו לו חיזוק משמעותי בקיץ - ונראה שזה היה הרגע שבו החליט המנג'ר האגדי שמספיק לו ודי.

יש שיאמרו שהוא פורש בזמן, פורש בשיא. מה שבטוח זה שהוא לא תכנן לפרוש: לו היה יודע שזו העונה האחרונה שלו, הוא היה מביא לעבוד תחתיו בעונה הבאה (במסגרת תפקידו החדש כמנהל במועדון) את פפ גווארדיולה, שרצה להגיע ליונייטד ולבסוף סגר בבאיירן מינכן. אבל האמת היא שזה לא משנה מי יבוא תחתיו: יש כמה מאמנים שיכולים לחולל נפלאות בקבוצה גדולה ועתירת כוכבים, אבל יש, אולי ליתר דיוק - היה - רק מאמן אחד שיודע לזכות בתארים עם ג'וני אוואנס, דארן פלצ'ר ומייקל קאריק.

4. "אני לא רוצה את מוריניו" שלח חבר במסרון אחד, עם היוודע דבר הפרישה, ואחר המשיך אחריו: "אני רוצה את קלופ מדורטמונד". אני אוהב את שניהם (כלומר את חבריי, לא את המאמנים) אהבת נפש, אבל באותו הרגע הייתי מסוגל לחנוק אותם. במקום זה שלחתי להם מסרון בחזרה: "אל תדברו איתי על זה בשבוע הקרוב. תנו לי קודם להרגיש, להפנים, להתמודד, להכיר במציאות ולעכל את העובדה שזהו היום הראשון לשארית חיי".