הניצחון של הנכים: העליון מטיל הגבלות על פקחי החניה

הורה לפקחי החניה שלא לתת דוחות חניה לכלי רכב הנושאים תו נכה ואשר חונים במקום שהעצירה בו מותרת רק לשם פריקה וטעינה, לפחות למשך 25 דקות

הסוגיה של חניית נכים היא סוגיה כאובה ובעייתית ממספר היבטים. היבט אחד, זה המוכר והידוע, הוא של כלי רכב "רגילים", המחנים במקומות חניה, המיועדים לחניית נכים בלבד. אלא שקיים היבט נוסף, פחות ידוע בציבור. לעתים קרובות, נאלצים בעלי תו נכה להחנות אל כלי רכבם במקומות, שהחניה בהם אסורה, תוך שאינם יודעים אם בשובם לרכבם, ימתין להם דוח חניה.

חוסר הוודאות נוצר לאור זאת, שהחוק המתיר לנכה להחנות אל רכבו במקום, שברגיל החניה אינה מותרת בו, מתנה ארבעה תנאים לכך: תחילה, על הנכה לוודא שאין בסביבה מקום חניה פנוי, המוסדר לנכים. שנית, על הנכה לוודא שבסמוך למקום לא מצוי מקום חניה פנוי אחר, שהחניה בו מותרת לכול. שלישית, הנכה יהיה רשאי להחנות במקום האסור רק באופן, שלא יהיה בו משום סיכון לעוברי הדרך ושלא יימנע מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים. אם בכל אלה אין די, נוסף תנאי רביעי. הנכה יוכל להחנות את רכבו במקום האסור לחניה רק בתנאי שהחניה לא תגרום להפרעה ממשית בתנועה.

כך, נאלץ הנכה להפוך לפרשן משפטי. בתורו אחר מקום חניה, עליו לנתח במהירות את תנאי הסביבה, ולהגיע אל המסקנה אם כל התנאים מתקיימים, שאז יוכל להחנות את רכבו במקום האסור.

ניתן לשער שחוסר הבהירות הזה משפיע גם על הפקחים, המחלקים דוחות חניה. אלה מצמידים דוחות גם לשמשות כלי רכב, הנושאים תווי נכה. לעתים בצדק ולעתים שלא בצדק. באופן טבעי, סוגיה זו אינה מגיעה, לעתים קרובות, אל בית המשפט העליון. האדם הממוצע, גם הנכה הממוצע, לא יטרח לנקוט בהליכים ממושכים ויקרים, על-מנת שבסופם יאמר בית המשפט העליון את דברו.

שני הנכים יצאו למאבק

והנה, נמצאו שניים כאלה, שלא הסכימו לוותר. בזכותם הוענקה לבית המשפט העליון הזדמנות לומר את דברו. בזכותם השתפר מצבם של בעלי תו נכה, המבקשים להחנות את כלי הרכב שלהם במקום, המיועד לפריקה ולטעינה בלבד.

במספר הזדמנויות החנו זאב גיא וגדי ורקשטל, כל אחד בנפרד, את כלי הרכב שלהם, הנושאים תו נכה, במקומות שסומנו בתמרור כמיועדים לפריקה ולטעינה. כל אחד מהם "זכה" בהודעת קנס וביקש להישפט. שניהם לא הצליחו לשכנע את שופטי בית המשפט לעניינים מקומיים ואת שופטי בית המשפט המחוזי בצדקת דרכם. נקבע, כי אל מול זכותם של הנכים להקלות בחניה, בשם זכות הנגישות שלהם ובשם ההגנה על שלומם, על רווחתם ועל זכותם לשוויון, ניצבים ערכים אחרים, שהמרכזיים שבהם הם השמירה על שלומם ועל ביטחונם של מי שאינם נושאים תו נכה ועל יכולתם לעשות שימוש במרחב הציבורי בהפרעה מינימאלית והכרחית בלבד. הסדר הציבורי. בתי המשפט ראו בהעמדת רכביהם של השניים, ושל נכים אחרים במצב דומה, כהפרעה, ולו פוטנציאלית, שגם אם לא התממשה, הרי היא אסורה.

עתה יצא תחת ידי שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, פסק-דין מנחה בסוגיה זו. בעוד גיא ו-ורקשטל לא נעזרו בפרקליטים, אלא ייצגו את עצמם גם בפניו, אל מול סוללת עורכי הדין של המדינה (שיוצגה בהליך על-ידי עו"ד נעימה חנאווי), ביקשה "עמותת נגישות לישראל" (שיוצגה בידי עו"ד תומר רייף, אוריאל לפיד ורון טראוב) להצטרף לדיון כידידת בית המשפט, וזאת לאור הציפייה להכרעה עקרונית, שתהווה משום הלכה מחייבת בסוגיה.

תחילה, דחה רובינשטיין את הטענה הכללית והגורפת, שלפיה בהעדר הוראה מפורשת בחוק, אין לאסור על חנייתם של כלי רכב, נושאי תו נכה, במקום המיועד לפריקה ולטעינה. לדידו, לו היה מקבל טענה זו, הייתה הופכת הוראת החוק, האוסרת על חניה במקום בו זו גורמת להפרעה ממשית בתנועה, לאות מתה.

רובינשטיין התייחס להכרתו של המשפט הישראלי בכבודם ובזכותם של אנשים בעלי מוגבלויות לכבוד ולשוויון. "חלק בלתי נפרד מזכותו של בעל המוגבלות לכבוד ולשוויון היא הזכות לנגישות", קבע. כך, מטרתו העיקרית של חוק החניה לנכים היא לאפשר לציבור הנכים נגישות מלאה לכל מקום, אליו הם חפצים להגיע ברכבם.

הוא הזכיר, שהזכות לנגישות, חרף חשיבותה, אינה זכות מוחלטת. "מולה ניצבים אינטרסים וזכויות אחרות, שגם להם יש ליתן משקל". רובינשטיין אזכר, שאיסור חניה נקבע, בדרך כלל, בדרך עירונית, שבה הרחוב צר, וחניה של מכונית בצד הרחוב תוסיף ותצר אותו, באופן שישבש את תנועת המכוניות. כך, איסור החניה משרת אינטרס ציבורי בתנועה שוטפת של מכוניות. יש גם מקומות, שבהם רוחב הרחוב מאפשר חניה, לצורך פריקה וטעינה, מפעם לפעם, לפרקי זמן קצרים, בלי שייגרם שיבוש חמור לתנועת המכוניות. "במקום כזה ניתן להתחשב באינטרס הציבורי והן באינטרס הפרטי ולאזן ביניהם".

הגנה על זכותם של המוגבלים

רובינשטיין הוסיף והזכיר, שהעמדת הרכב לצורך מסירת מסמך אינה באה בגדר פריקה של מטען. גם לא מסירת בגד למכבסה או משלוח מכתב בדואר. "אם כל מי שנזקק לחניה לצורך סידור עניין מענייניו... יורשה לחנות באותו מקום, יש לחשוש שאותו מקום יהיה תפוס רוב הזמן, כשזה יוצא וזה בא", קבע.

"נוכח הערכים והאינטרסים העומדים על הכף", שב רובינשטיין לדון בעניינם של הנכים, יש ליצוק תוכן למונח 'הפרעה ממשית לתנועה'. כאמור, על תוכן זה לאזן בין השמירה וההגנה על זכותם של המוגבלים בניידות לבין האינטרס הציבורי".

לדידו, התנאי שבחוק נועד למנוע הפרעה ממשית לכל שימוש מותר במרחב הציבורי, בכביש ובמדרכה. "גם הפרעה לשימושים אלה הנובעת מחניית האדם עם מוגבלות עלולה לפגוע - מעבר לפגיעה במי שנמנע ממנו אותו שימוש - באינטרסים ציבוריים שביסוד דיני הסדרת החניה", הטעים. שהרי מי שמחנה את רכבו במקום המיועד לפריקה ולטעינה בלבד, עלול לגרום ל"תגובת שרשרת", ואינו מפריע רק למי שמבקש לפרוק ולטעון באותו המקום.

רובינשטיין צדד בקביעה, שלפיה ההפרעה לתנועה, המונעת חניית רכב נכה במקום כלשהו, היא גם "הפרעה פוטנציאלית", שגם אם לא התממשה בפועל הרי היא אסורה.

ולאחר כל הדברים האלה, שנראים בלתי מעודדים עבור בעלי תו נכה, קבע רובינשטיין נחרצות: "כדי להשיג איזון בפרשנות חוק החניה לנכים מזה וחוק העזר העירוני מזה, ראוי להעמיד את זמן חנייתו של נכה שלא ייחשב הפרת חוק על משך של עד 25 דקות". וההסבר? "החוק נותן לבעל תו נכה, שמילא אחר התנאים, אפשרות לחניה במקום שאינו מותר ברגיל, ולענייננו מפרץ פריקה וטעינה. יש ליתן לכך משמעות מעשית; המשמעות היא מתן אפשרות לחנות, למשל, לשם 'קניה קטנה'. מתוך הנחה שניידותו של הנכה מיציאתו מן הרכב עד לחנות קשה יחסית ומתך הנחה שקניה קטנה בחנות היא עניין של כ-10-15 דקות, יש מקום לאפשר עד 25 דקות לשם ה'סיבוב' כולו, ליציאה מן הרכב, הגעה לחנות, קניה וחזרה".

קרא לפקחים להפעיל שיקול-דעת

וכיצד הגיע רובינשטיין ל-25 דקות דווקא? גם לכך הוא השיב: "ער אני לכך שכל קביעה מעין זו יכולה להיות נתונה לוויכוח, מדוע לא 20 או 30 דקות וכדומה, אך יש צורך להכריע".

רובינשטיין מיהר להבהיר, כי "אין משמעות הדברים שכל חניה של כלי רכב נושא תג נכה למשך פרק זמן העולה על עשרים וחמש דקות משמעה, מניה וביה, מתן דוח". הוא קרא לפקחים להפעיל שיקול-דעת ולהתחשב בנסיבות העניין, אופי האזור, צפיפותו, שעת ואופן החניה ומשכה, "וכמובן שגם לשכל הישר תפקיד מרכזי".

הוא זיכה את גיא ואת ורקשטל מעבירות החניה, שיוחסו להם, וקרא לקדם פתרונות יצירתיים, שיאזנו בין הצורך להגן על זכויות המוגבלים בניידות לבין אינטרסים ציבוריים אחרים (רע"פ 5273/12; 1300/13).