התושבים בפאניקה: כך הופכים כלבי רמת הגולן לטורפים

פרולוג | המפלצת מהגבעות

כל-כך יפה הייתה רמת הגולן בשבוע שעבר. ריקה ומלאת מסתורין והוד, כמו תמיד. הירוק בעונה הזו כבר הולך וניגף לאיטו בפני הצהוב; שחור הסלעים ותכול השמיים משלימים את התמונה. הראות נהדרת ואנחנו נושאים אותה בלי מילים, דוהרים בכבישים הריקים. מרחוק עוד מלבינה פסגת החרמון וכל מה ששומעים זו הרוח. האוויר חמים, טרי, פריך ומתוק כקרואסון. וכמו בכל פעם שאני בא, גם עכשיו אני שואל את עצמי למה אני לא בא לכאן יותר.

פצמ"רים תועים אמנם נחתו אי-שם בשטח ריק והסורים, כך פורסם, מכוונים טילים לתל אביב, אבל על אבני הבזלת זה לא עושה שום רושם, גם לא על התושבים ולפי מה שהבנתי גם לא על התיירים. שום ביטול לא נרשם באף צימר. החיים ממשיכים כרגיל. "שמחת החיים פיקס", אומר אלון זעפרני, קצין הביטחון של קיבוץ אורטל ויינן, "אין פחד ואין לחץ ואין התרגשות. הכול כרגיל".

אבל הכול לא באמת כרגיל, כי אם הכול היה כרגיל, לא הייתי מגיע. מתברר שהלחימה ורצח העם בסוריה אמנם לא הביאו לזרימה של פליטים אל הגבול, כמו שגרס אחד מתרחישי האימה, אבל הם בכל זאת גרמו למיני-פלישה של אורחים לא קרואים: כלבים. כי ידידו הטוב של האדם לא אוהב רעש ופיצוצים מלחיצים אותו. כלבים סורים לא מעטים - אין מספר מדויק, מן הסתם - חצו את הגבול והם מסתובבים להם ברמת הגולן, חלקם נגועים בכלבת. מדינה במלחמת אזרחים, מתברר, מזניחה את השירותים הווטרינריים שלה.

מתחילת השנה התגלו 15 מקרים של כלבת ברמת הגולן (לעומת שני מקרים בלבד בשאר הארץ). לשם השוואה, בכל 2012 נרשמו 10 מקרי כלבת בגולן וב-2011 נרשמו שמונה מקרים בלבד, זאת לאחר כמה שנים שבהן מספר מקרי הכלבת בישראל נשמר קבוע ונמוך יחסית.

זו אולי לא מגיפה, אבל זו עלייה מדאיגה, מדאיגה מאוד. וזה רק חצי מהסיפור: לצערנו לא את כל האשמה אפשר לתלות בכלבים הסורים. ברמת הגולן מסתובבים מאות כלבים משוטטים, כאלה שאנשים פשוט נטשו בצדי הדרך אחרי שנשכו את הספה, עשו צרכים על השטיח או סתם לא התאימו יותר לעיצוב הפנים. הכלבים האלה - אלה מתוכם שלא מתים, הכוונה - הופכים אט-אט לכלבי פרא. מתפראים, אם תרצו.

ד"ר דני צור, הווטרינר של המועצה האזורית גולן, מעריך את מספרם ביותר מ-200 ואת השפעתם כהרסנית: "כלבים משוטטים או כלבי בר הם בעצם מין חדש שאף אחד לא רוצה בו. הוא נולד ומתרבה ללא בקרה, שהרי חלק גדול מהכלבים האלה אינם מעוקרים. אי אפשר לאמץ אותם מחדש והם שולטים בשטח, במיוחד בצפון הרמה. הם גירשו משם את הזאבים, את השועלים ואת התנים שנאלצו להדרים, חלקם עד עמק החולה".

הכלבים האלה משוטטים בלהקות של בין עשרה לעשרים פרטים, גורמים נזק רב לחקלאים וטורפים ראשי צאן ובקר, תרנגולות וברווזים. עומר ויינר, מרכז ענף הבקר בקיבוץ מרום גולן, נתקל בתופעה ומאשר אותה. כך גם חיים דיין, מנכ"ל ארגון מגדלי הבקר לבשר ומגדל בקר בעצמו: "מדובר במגמה מדאיגה ועבורנו, מגדלי הבקר, זו בעיה רצינית. בכל פעם שפרה ננשכת על-ידי חיה נגועה כל העדר נכנס להסגר".

הכלבים האלה מכירים טוב מאוד את האדם, את מנהגיו (כמו את המקומות שבהם הוא נוהג להשאיר אוכל), ולא פחות מכך - הם שונאים אותו על הנטישה ונוטרים לו טינה. גם חיות הבר ברמה סובלות מרה: הכלבים האלה טורפים חתולים, איילים, יחמורים ומה לא. "השטח משנה את פניו", אומר צור, "יש מלחמה קשה על מקורות מזון, והכלבים מנצחים".

את הכלבים הסוריים, אומר צור, קל לזהות: הם כנענים, גדולים ושעירים ובעליהם הקודמים קצצו להם את האוזניים עד לגולגולת, מתוך אמונה שזה יעשה אותם ערניים יותר. רק השבוע נצפתה להקה של שמונה מהם ליד בוקעתא, ומדובר בחבורה קשוחה ואלימה. אלה ממש לא הכלבים מהסרטים של דיסני.

המחלה | כל מדורי הגיהינום

בואו נדבר קצת על כלבת, אחת המחלות הנוראיות שיש. ספר השיאים של גינס מכתיר אותה כמחלה הקטלנית ביותר עם ממש, אבל ממש, קרוב למאה אחוזי תמותה מרגע ההתפרצות. אנחנו יודעים רק על שישה אנשים ששרדו את המחלה אחרי שהסימפטומים התפרצו.

מחלת הכלבת חשוכת המרפא נגרמת על-ידי נגיף (שדומה בצורתו לקליע ושממדיו 75 על 180 ננומטר) הפוגע בכל היונקים ומועבר ברוק, בעיקר דרך נשיכה. בבני אדם ניתן למנוע את המחלה באמצעות חיסון לאחר חשיפה לנגיף ובבעלי חיים בחיסון הניתן מבעוד מועד, שאותו פיתח לואי פסטר בשנת 1880. אבל מרגע הופעת הסימנים הקליניים - המוות הוא ודאי.

ואיזה מוות נוראי הוא זה. הכלבת היא מחלה נגיפית התוקפת את המוח. הנגיף לא מגיע למוח דרך מחזור הדם אלא דרך סיבי העצב ומתקדם במעלה מערכת העצבים אל המוח בקצב של סנטימטר ליום, כך שמקום הנשיכה קריטי, והזמן שעובר מהידבקות במחלה ועד התפרצותה יכול לנוע בין מספר שבועות לשנה. מההתפרצות עד המוות - עשרה ימים.

במהלך עשרת הימים האלה יחווה האדם את כל מדורי הגיהינום. זה יתחיל בריור מוגבר ובפגיעה ביכולת הבליעה. החולה צמא עד מאוד, אבל לא יכול לשתות והוא חווה פחד קיצוני ממים (הידרופוביה). עקב הפגיעה במערכת העצבים יתרחבו האישונים ויתכווצו והחולה יחווה בעתה מאור השמש וממקומות מוארים היטב (פוטופוביה). לאחר מכן מתחיל להתפתח שיתוק בכל הגוף, דמנציה, שיתוק שרירי הנשימה. ומוות. כ-55 אלף איש מתים בעולם בכל שנה מכלבת, 95% מהם באסיה ובאפריקה. המוות האחרון מכלבת בישראל אירע ב-2002.

אשר לכלבים ולחיות. אחד הסימנים הראשונים של התפרצות המחלה הוא שינוי התנהגותי. כלב ידידותי יהפוך לתוקפני, ולהפך: חיות בר שנזהרות בדרך כלל מבני אדם, יתקרבו פתאום לאנשים. חלק מהכלבים יתנהגו ברגיעה לא טבעית, בדיכאון, בשיתוק, וחלקם הגדול יותר יתנהג בדיוק להפך: יפצח בריצה בלתי מבוקרת למרחקים ארוכים, יתנהג בתוקפנות, יתקוף עצמים שונים כמו מכוניות ואבנים ובאופן כללי יאבד את שפיותו. כלבים רבים מנסים לטרוף זבובים דמיוניים. מי שראה את זה קורה לא ישכח את זה.

הרשויות | לחץ של ארגוני החיות

בחזרה לרמת הגולן: אם חשבתם שהמלחמה בסוריה, קריסת המערך הווטרינרי אצל השכנה והנטישה של כלבים על-ידי בעליהם הישראלים מספרים את הסיפור כולו על העלייה במקרי הכלבת ברמה - תחשבו שוב.

גורם נוסף וקריטי לעלייה במספר הכלבים המשוטטים ברמה ובמקרי הכלבת הוא החלטה של השר הקודם להגנת הסביבה, גלעד ארדן, שנכנע לפני שלוש שנים ללחץ של ארגוני החיות ואסר על הפקחים של רשות שמורות הטבע לאכוף את פקודת הכלבת, שזה במילים יפות: להרוג כלבים נגועים ולדלל את אוכלוסיית הכלבים המשוטטים. הלחץ שהפעילו הנשמות הטהורות של ארגוני החיות, מתוך כוונות טובות כמובן, פעל כחרב פיפיות מטורפת. הם הצילו את כלבי הפרא המשוטטים, אבל כמעט וגזרו כליה על חיות אחרות שכנראה שוות פחות: הזאב, השועל, האייל או היחמור.

במשרד להגנת הסביבה אומרים בתגובה: "הבקרה והפיקוח על מחלת הכלבת הם חובה של משרד החקלאות ואם אנשיו מזהים בעיה באזור מסוים עליהם לרכז מאמצים ולהפעיל את שלל פקחיהם ויחידותיהם. בנוסף, לפי אתר משרד החקלאות עצמו, מאז שהוטל איסור הירי, מקרי הכלבת דווקא ירדו. מתחילת השנה הנוכחית ניתן לפקחי רשות הטבע והגנים אישור לדלל את אוכלוסיית הכלבים אך ורק בתוך שמורות טבע ובמרחק מוגבל מהן ועל כן, אם ישנה עלייה בשנה זו, קשה להאשים בכך את האיסור על הירי".

לפני כחודשיים אכן שינתה המדינה את הוראות הפתיחה באש. משרד החקלאות לקח את הנושא לטיפולו ופקחי יחידת פיצו"ח (פיקוח צומח וחי) של המשרד הוכשרו, יחד עם פקחים של רשות שמורות הטבע, לבצע דילול כלבים באמצעות כלי נשק ייעודיים שימנעו סבל מיותר מהכלבים. לפקחים מותר עכשיו לירות בכלבי הפרא המשוטטים ובבעלי חיים החשודים כחולי כלבת רק בשטחי גנים ובשמורות טבע או במרחק של חצי קילומטר מהם. שיפור, אבל לא מספיק: "אם אני מאתר כלב בר או כלב שחשוד כנגוע בכל מקום אחר ברמה", אמר לי פקח אחד, "אני צריך להזעיק את הווטרינר של הרשות, ועד שהוא מגיע לשטח, הכלב מזמן נעלם". רק הווטרינר צור, אגב, רשאי לבצע ירי בכלבים נגועים.

אפילוג | מרדף רפאים

אחר צהריים ברמה. עננים שחורים כבזלת בשמיים ומיליוני ציפורים רוקדות ביניהם בלהקות. אנחנו משוטטים ברמה, אבל לא מצליחים לראות אף להקה ואף כלב פרא, לא סורי ולא פולני. אין לנו מזל, או שאולי יש לנו. אנחנו נוסעים למג'דל שמס. אנחנו אורבים שם מחוץ למזבלה במשך המון זמן, אבל כלב לא בא.

רומנו מתקשר: מצאו כלב חולה בעין זיוון, הרגו אותו. אבל זה מאות קילומטרים משם, והכלב כבר מזמן נשלח למכון המחקר. אנחנו עושים סיבוב, ועוד סיבוב, שותים קפה, ועוד קפה. כשאנחנו פונים צפונה, יש כלבים בדרום, כשאנחנו מדרימים - פתאום הם ליד הגבול. נורא מתסכל. ערב מקסים יורד על רמת הגולן, אבל אף כלב פראי לא נגלה לעינינו. נדמה שהערב הם כולם במקומות אחרים. אולי הם פשוט מתביישים.

הערב מפנה את מקומו ללילה קר. איפה המפלצות האלה, איפה? חסרי מזל אנחנו יורדים מהרמה וחוזרים אל השפלה. אף על פי שאיפשהו עמוק בתוך לבי אני קצת שמח על חוסר המזל הזה. יש לי תחושה שלראות כלב סורי חולה כלבת היה משבש אותי לגמרי. טיפוס עירוני שכמותי. אני מתנחם בדובדבנים נהדרים - זו בדיוק העונה.

הכתבה המלאה - במגזין G

 הכלבת בגולן