המידע שייך לאזרחים

אבל נציגי השלטון מתייחסים למידע שבידיהם כאל קניינם הפרטי

כה אמר יו"ר הכנסת, ח"כ יולי אדלשטיין, ביום חופש המידע שהתקיים בכנסת לפני שבועיים: "אני מתנגד לפרשנות לחוק חופש המידע שמשמעותה היא תוכנית ריאליטי בשם 'מיצ"ב נולד'. הכותרות כמעט תמיד מתרכזות בהוצאות, אולם לצערי הן נמנעות מלתת ביטוי לשורת ההכנסות. חצי-אמת גרועה משקר. אי-אפשר לטעון שחופש המידע תורם לאמון הציבור במערכת השלטונית, כאשר המידע מנסה לערער את אמון הציבור ולא לבסס אותו. חופש מידע כן, הפקרות המידע לא".

הזדעזעתם? לא ממש? וכי למה שנופתע. התייחסות של נציגי השלטון למידע המצוי בידיהם כאל קניינם הפרטי היא מחזה של יום-יום.

השבוע, לדוגמה, בדיון פומבי בבית המשפט העליון בעתירה לביטול האפשרות לכליאה בת 3 שנים במסגרת החוק למניעת הסתננות, הודיעה נציגת הפרקליטות ל-9 שופטי בג"ץ כי ישראל הגיעה להסכם עם מדינה אפריקאית המסכימה לקלוט תושבים אריתריאים מישראל.

מיהי אותה מדינה? מה כולל ההסכם? תשכחו מזה, הפרקליטות לא תגיד. על אף שדיון משפטי במהותו הוא גם ליהנות מעיקרון פומביות הדיון. אם צריך נפנה מהאולם את העותרים, את הקהל ואת העיתונאים, ונדבר עם השופטים במעמד צד אחד. כמו במדינות חשוכות.

בכלל, שופטים ובתי משפט מוציאים צווי איסור פרסום ומורים על סגירת דלתיים כלאחר יד, במין אדנות הנשענת על תפיסה שבית המשפט שייך להם, והם יעשו בו כרצונו, ואין פוצה פה ומצפצף. דרך בדוקה להימנע מדיון ציבורי, ביקורת ציבורית, פיקוח כלשהו, בקרה. אי-אפשר למתוח ביקורת על מה שלא יודעים.

חוק חופש המידע, החוגג 15 שנות חקיקה, מאפשר אמנם להגיש בקשות למידע לממונה על חופש המידע בכל משרד ממשלתי. מי שטרם נחשף לחוויה הבלתי מומלצת, לא נתקל כנראה מעולם בביורוקרטיה מתגוננת מעודו.

החוק, המנוקב באינספור סייגים המאפשרים לרשות לסרב לבקשה לחשוף מידע, משמש בידי הרשויות כשריון הודף, לא כתורת הפעלה למערכות השלטון. והתירוצים הם אינסופיים - לך ושוב, קושי טכני באיסוף המידע ועיבודו, עלות חריגה ועוד. לא חייבים אפילו להידרש אליהם. אפשר גם פשוט לא להשיב.

בעיכוב ובקמצנות מרבית

בשנים שמאז חקיקת החוק בתחום חופש המידע ניתנו לא מעט פסקי דין - בעקבות עתירות מינהליות לחשיפת מידע שהרשות סירבה לגלותו, ובתיקים עקרוניים בבית המשפט העליון. חלק ניכר מאותם פסקי דין מדברים על החובה לערוך פרוטוקול בדיונים בגופים רשמיים של המדינה. לכו וחפשו את הפרוטוקולים האלה.

בוועדה לבחירת שופטים, למשל, החלו כבר לקיים את החובה הזו, ובמצוות בית המשפט אפילו החלו להעבירם לפרסום - זאת, בעיכוב של חודשים, תוך מחיקת נושאים פרסונליים, ובקמצנות מרבית. מה שלגביו לא ניתנה הנחיה מפורשת, פשוט לא יינתן.

נכון, אמרו שצריך לנהל פרוטוקולים בישיבת הוועדה. אבל איש לא ציין שצריך לנהל פרוטוקול גם בישיבת ועדת-המשנה של הוועדה לבחירת שופטים. אז לא מנהלים פרוטוקול.

עד לפני שבועות אחדים רכש ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גלידה לפי טעמו על חשבון הציבור. האיפור של הגברת שרה נתניהו עדיין נרכש מכספי משלם המסים. כמה בדיוק? היה צורך בהגשת עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, כדי שמשרד ראש הממשלה יחשוף נתונים כלליים על הוצאות מעון ראש הממשלה. בלי פירוט, בלי חשבוניות, בלי יומן הוצאות.

שתי הטבלאות הצנועות שהועברו לפרסום ביום הגשת העתירה יצרו כותרות מהדהדות. תארו לעצמכם מה היה קורה אם היו נחשפים הנתונים המלאים.

דווקא בכנסת מונהגים כללי שקיפות ראויים ביחס לפרטי הפרטים של עבודת המחוקקים. ראוי היה שהרשויות המבצעת והשופטת ייקחו דוגמה מהרשות המחוקקת, ויפנימו את העיקרון הראשון של הדמוקרטיה: המידע שייך לאזרחים ולא לפקידים ולנבחרי הציבור, מכיוון שאלה ואלה הם משרתי ציבור - ולא הציבור משרת אותם.

צרו איתנו קשר *5988