מתים בחרפת רעב

יש להקים קרן עבור אותם אמנים שאין להם ביטחון כלכלי

דוד אבידן, מבכירי המשוררים העבריים, מת בחרפת רעב. נעמי פולני, המנוע מאחורי להקת התרנגולים, שורדת בעזרת קצבת ביטוח לאומי. יורם קניוק, סופר, פובליציסט וצייר, הקול של דור תש"ח, סבל אף הוא מקשיים כלכליים בחודשי חייו האחרונים. הסיפור שלהם הוא הסיפור שלנו. של כולנו.

במדינת ההפרטה של בנימין נתניהו ויאיר לפיד אין חמלה. איש-איש לנפשו. האם החד-הורית כורעת תחת נטל העבודות, הקשיש נכלא בדירתו הדולפת, העני מושלך לרחוב, וחדל-הפירעון קורס.

גם על האמנים, מוזיקאים, סופרים, ציירים, קולנוענים ואנשי במה, אין מי שיחוס. אלוהים לא מרחם, ולרשויות לא אכפת. החזק שורד, והחלש נטרף. כמו בג'ונגל.

הג'ונגל הרגשי שמתגלה לעינינו בתוכניות ריאליטי כמו "האח הגדול" הוא התחליף המיידי, הרדוד, לעס והיפטר, למדינה תרבותית שיודעת להוקיר ולשמור על כבודם של אמניה, שהעניקו לה ממיטב זמנם, שינו את פניה, העמיקו את ערכיה וקראו תיגר על חוסר מוסריותה.

בלי האמנים שלנו, מדינת ישראל היא כלום. שום דבר. ארץ חסרת תוחלת ונטולת תכלית קיומית. ספרטה של כלי נשק מצוחצחים, לאומנות דביקה ובידוד בינלאומי כואב.

אבל את רוב ראשי המדינה, בכיריה ומנהיגיה זה לא ממש מעניין. הם מתרפסים בפני החזקים, העשירים, בעלי הממון וברוני ההון. אין להם אלוהים, אלא אם הוא בצבע ירקרק. זה מרגיז ומתסכל. ונדמה שכבר התרגלנו לכך, בלית ברירה.

ועם זאת, כאשר אנו נתקלים פעם אחר פעם בצביעות הזאת, בניסיונות ההיטהרות הללו, בחגיגות "אחרי מות" שכולן מתק-שפתיים והבעת צער, מותר להביע שאט-נפש.

כשאמן גדול הולך לעולמו, שבע ימים ומרורים, חולה ובודד ומנוכר, נשכח ועזוב ובודד, לפתע צצים להם אותם המפקירים והמופקרים ומתיזים בכלי התקשורת מילות הערכה ודברי כיבושין, בהודעות דובר מנוסחות להפליא, שכולן נופת-צופים, דמעות-תנין ודבש ניגר כמי נהר.

ראש הממשלה מביע את צערו ומעלה על נס. שר החינוך מצטט ברגש מכתביו של המנוח. שרת התרבות עולה לשידור בקול מורצן להפליא. וקשה שלא לזעוק: איפה הייתם, לעזאזל? איך נתתם לחרפה הזאת להימשך? עכשיו נזכרתם? עכשיו?

כי זה מגיע להם

לכתו מאיתנו של יורם קניוק בסוף השבוע נתן את האות לפתיחתו של הפסטיבל, ושוב חזר לו הריטואל. הפעם, כך נדמה, זה היה אירוני מתמיד. כי מי כמו קניוק סלד ובז לאותו ממסד רקוב ושקרי. תקף אותו ללא הרף בלי שום סנטימנטים, ואף קונן על המדינה שהתמסרה בשקיקה לשלטון הימני שהוא כל-כך תיעב. הוא כמעט קרע עליה קריעה.

והנה, אותם אנשים שקניוק סנט בהם מהללים אותו. משבחים את כתביו. מתפעמים ממילותיו. אין גבול לציניות, ובעיקר להעמדת הפנים.

לפני הכול, ישראל זקוקה ליושר אינטלקטואלי ולהבנה עמוקה של חשיבות התרבות עבור החברה שלנו. אנחנו צריכים חשיבה מחדש. שתוביל להשקעה כספית, להקמת קרן עבור אותם אמנים שאין להם ביטחון כלכלי משום שאינם מאורגנים תחת ועד חזק, משום שהישרדותם תלויה בגחמותיו של הציבור, משום שהם אנשי מעש ויצירה ולא כלכלנים וסוחרים. המדינה לא עושה להם טובה, אלא הם עושים לנו טובה שהם נשארים פה ויוצרים פה למרות כל הקושי.

אין לי שום ציפיות מהממשלה האכזרית הזאת, אבל אולי מישהו שם יתעשת בכל זאת וירים את הכפפה. יקים לאמנים הקשישים בית. יתדלק את הצעירים יותר במענקים ובפרסים שווי כסף. ובעיקר יהיה קשוב לכאב, לפחד, לקשיים, לבקשות ולחוסר האונים. מישהו שייתן לכל אלה מענה ראוי והולם ובעיקר אנושי. כי זה מגיע להם.

צרו איתנו קשר *5988