בין דנוניזם לכחלוניזם

קווים לדמותו של איבוד השליטה של בנימיון נתניהו במפלגתו

בכנסת לא זוכרים הסכמה קואליציונית כה רחבה זמן כל כך קצר אחרי הקמתה. בקרב השותפות הקואליציוניות, ובראשן מפלגת השלטון, קיים קונצנזוס סביב רפיסותו של ראש הממשלה שנותר דומם אל מול התבטאויותיו של סגן שר הביטחון, דני דנון, שביטל בהינף יד את תוכנו של נאום בר אילן. עד שנתניהו הצליח להוציא מפיו את המילים שתי מדינות לשני עמים, הגיע דנון והצהיר בראיון לעיתונות הזרה שאין לנתניהו רוב לכך בממשלה.

הדנוניזם, כפי שכינתה זאת שרת המשפטים ציפי לבני וטבעה מושג חדש בפנתאון, הוא המשך ישיר של הפייגליניזם והוא מדגיש ביתר שאת את איבוד השליטה של ראש הממשלה במפלגה, בקואליציה ובסיעה. הוא גם דומה מאוד לכחלוניזם, אם כי דווקא במקרה הזה, ראש הממשלה לא נותר חרישי והעדיף לשלם מחיר ציבורי כבד ולהפר הבטחה, ובלבד שהכחלוניזם ייעצר לא יתפשט ברחבי המפלגה.

בדומה ללבני, גם בוושינגטון לא רוו נחת מההתבטאות של דנון, קל וחומר לא מהשתיקה הרועמת שבעקבותיה. גם שם מרגישים כי בימים האלו אין מלך בירושלים. איש הישר בעיניו יעשה.

בעוד שלושת סגני השרים האחרים, ציפי חוטובלי, אופיר אקוניס וזאב אלקין, שגם הם מתנגדים לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, התבגרו מאז הקדנציה הראשונה והפנימו את המושג אחריות קואליציונית, בכנסת יש מי שחושב שדנון עדיין לא נפטר מהרגלי הספסל האחורי במליאה. ובכל זאת, בקואליציה לא מפנים אצבע מאשימה כלפי דנון. ההתבטאות שלו אמנם הסבה נזק מדיני וגרמה מבוכה, אך היא רק קוריוז. העדר התגובה של נתניהו היא העניין המדאיג המעיד על חוסר עוצמה פוליטית ועל היעדר מנהיגות.

גורמים פוליטיים ותיקים שראו מקרוב ראשי ממשלות, לא היו מעלים על דעתם שאולמרט, שרון, ברק, רבין או שמיר, היו עוברים לסדר היום אם סגן שר בממשלתם היה מתבטא נגד העמדה הרשמית של הממשלה בעיתון זר. מי שהיה ממרה את פיהם היה נשלח לארוז את חפציו באותו היום או אם היתה בו קצת חמלה- אז למחרת.

כשבשנות ה-80 אמר יצחק מודעי בראיון לעיתון המנוח חדשות שפרס הוא "ראש ממשלה מעופף", העביר אותו פרס מיד מתפקידו. כששולמית אלוני נתנה פרשנויות משלה לפרקים בתנ"ך והסבה נזק עולמי, הזיז אותה רבין מתפקידה כשרת החינוך. נתניהו לעומת זאת לא פצה פה. אפילו בישיבת סיעת הליכוד הוא לא אמר מילה או חצי מילה והעדיף להקדיש את דברי הפתיחה לסוגיית הגז הטבעי, בעוד דנון יושב מטרים ספורים מראש הממשלה. המסר הזה ליש עתיד, לתנועה, לבית היהודי, הוא בעייתי. וכשהבסיס חלש כל המבנה רעוע, השותפות הקואליציוניות מרגישות שמותר לפרוק כל עול.

מנגד, דנון כנראה השכיל להבין שהכוח נמצא היכן שנתניהו איננו, ולכן הוא עושה ואומר הכל הפוך. פעם התמיכה בעמדת ראש הממשלה היתה מבטיחה מעמד וניצחון. במצב הנוכחי קירבה לרה"מ היא דרך בטוחה להפסיד נקודות. דנון, אמביציוז בלתי נלאה, שמנסה להחליק לנעליו של כחלון ומתמודד על תפקיד יו"ר מרכז הליכוד, יודע שהדרך ללבבותיהם של חברי המרכז עוברת בהצגת דעות ניציות ככל הניתן ושתמיכת ראש הממשלה לא תעזור. עדיף לברוח ממנו כמו מצרעת.

ואיפה בעל הבית? הוא בפולין, אבל הוא נסע לשם רק ליומיים. כשיחזור יצטרך להתמודד עם העברת התקציב ועם סוגיית השיוויון בנטל. אם ככה נראה מושב הקיץ, אף אחד לא רוצה לתאר איך יראה מושב החורף.

ובינתיים בליכוד

כוחו הדל והמתדלדל של ראש הממשלה נחשף השבוע גם בזירה הפנים מפלגתית. בשבועות האחרונים ניטש קרב פנימי בליכוד סביב הבחירות למוסדות המפלגה. אתמול הסתיימה המערכה הראשונה כשהעמדה שהוביל ישראל כץ ניצחה: ועידת הליכוד שתתכנס ב-30 ביוני תבחר באותו יום בפתק אחד גם את יו"ר מזכירות, את יו"ר המרכז ואת יו"ר הלשכה הבאים של התנועה.

בקרב מאסף השבוע כינס אצלו נתניהו את מנכ"ל התנועה גדי אריאלי, את היועץ הפוליטי שלו גבי קדוש ואת שר התקשורת גלעד ארדן. יחד קדחו המוחות ותכננו איך למנוע מכץ לרוץ לראשות מזכירות הליכוד. אחת ההצעות שעלו היתה להעביר החלטה שמי שמכהן כחבר בממשלה לא יוכל לעמוד בראש מוסד מפלגתי. נתניהו חשב שבאותה הזדמנות הוא ייפטר גם מדנון המתמודד כאמור לתפקיד יו"ר המרכז.

והיו עוד רעיונות נוספים שניסה ארדן לקדם ובהם דחיית הבחירות לראשות המוסדות על מנת להרוויח זמן התארגנות כדי להריץ מועמדים מול כץ ודנון. ההצעות נחלו כישלון אחרי שנתניהו השתכנע שחבר בממשלה יהיה מחויב לו יותר מאשר כל חבר מרכז אחר.

הקרב רווי היצרים האישיים בין כץ לארדן הולך ומתגבר עם השנים. בקדנציה הקודמת היתה ידו של ארדן על העליונה כששכנע את נתניהו לדחות את הפריימריז לסוף נובמבר בעוד כץ הפעיל לחצים על נתניהו לקיים את הבחירות הפנימיות קודם לכן. בקרב החזיתי הראשון בקדנציה הנוכחית בין שר התחבורה לשר להגנת העורף, נרשם השבוע הפסד טכני לארדן, או ניצחון טקטי לכץ. מלכתחילה נכנס ארדן עם פרצוף עקום לממשלה.

הוא אמנם קיבל פיצוי ענק על שהשדרוג שהובטח לו לא מומש, אבל במערכת הפוליטית עדיין עוסקים בשאלת אכזבתו מהמינוי ותוהים אם יציאתו לוושינגטון עדיין בתוכנית. נכון להיום התשובה היא לא. עכשיו נצטרך לראות אם ארדן ינצח או יפסיד בסיבוב הבא כשהוא מהמר על ח"כ מירי רגב לתפקיד יו"ר המזכירות מול שר התחבורה.

גם במקרה הזה, דרך אגב, היה ראש הממשלה פאסיבי. לא בכדי נשמעו בליכוד קולות לא סימפטיים נגד נתניהו. בנכס פעילים השבוע בחולון, בין שיפוד לשיפוד, נשמעו דברים קשים מפעילי הליכוד שזוכרים את ימי הזוהר, על חוסר האקטיביות של ראש הממשלה שהיא זו שהביאה להחלטת בית המשפט לקיים את הוועידה. עבור נתניהו זו רק ההתחלה. טוב לא יצא לו מהבחירות האלה בכל מקרה, כי מי שלא ייבחר, יהיה מחויב לשטח הליכודי הרבה יותר.