המסך עולה על הפרינג': ההצגה "קונצרטה לשמונה" עולה בסמינר הקיבוצים

דליק ווליניץ, שביים את הצגת הפרינג' "קונצרטה לשמונה", שעולה בימים אלה בסמינר הקיבוצים, מדבר על יחסים של "כבוד וניצול" מול התיאטרון הממוסד

לא פשוט להיות המבוגר האחראי בקבוצה יוצרת, על אחת כמה וכמה בקבוצה שמרבית חבריה סובלים מהפרעות קשב. "הם נאספו כמעט באופן מאגי, מעצבי התלבושות, התאורה, התפאורה, עוזר הבמאי, וכמובן השחקנים", מספר דליק ווליניץ, 61, שביים את "קונצרטה לשמונה" מאת נדב סדקה ומאיה רוז חורמדלי. הצגה שמכניסה את הצופה אל עולמם הכאוטי של צעירים הסובלים מהפרעות קשב ומלקויות למידה, ושעלתה בימים אלה במכללת סמינר הקיבוצים. הצגה, שכמו ב"כיתת יורים", ההצגה הקודמת (והמצוינת), שביים ווליניץ במסגרת הסמינר, לא מהססת להתעמת עם ציפורי הנפש המעורערות של החברה בת-ימינו.

אז קילפו ווליניץ והסטודנטים הפוסט-טראומטיים שלו, את השריון מעל פגועי הלם קרב. הפעם מתעמתת הקבוצה החדשה עם הרעש שמפוצץ להם את המוח, עם חוסר היכולת לספור ולקרוא, עם תדמיות הטיפש ו/או העצלן שנדבקות, ועם התסכול העמוק מכך שאף אחד לא באמת מבין אותם. גם הפעם מורגשת היטב הזיקה האישית בין היוצרים ובין היצירה, שמצליחה לגעת בדבר החמקמק כל-כך שנקרא אמינות. "יש תגובות שלא ייאמנו", מספר ווליניץ. "יש מישהי שאמרה לי שהיא באה עם אבא שלה להצגה, וש-30 שנה היא מנסה להסביר לו מה עובר עליה, ורק אחרי ההצגה הוא הבין. יש משהו בחוויה הזאת שהוא מציף. הוא מציף את החוויה של השחקנים, והוא מציף גם את מה שהקהל מרגיש".

- הצגה כזו יכולה הייתה להתרומם בתיאטרון ממוסד?

"אף מנהל אמנותי לא היה נוגע בזה. למה? כי על פניו זה נשמע נישתי. הם טועים, כי אם היו רואים את ההתנפלות, הם היו מבינים כמה זה לא נישתי וכמה זה נוגע לכולם. המספרים אומרים ש-20% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעות קשב. בוא נגיד שמגזימים ושיש אבחון יתר, ושרק 10% מהאוכלוסייה הם כאלה. זו עדיין כמות ענקית של אנשים שסובלים".

- "כיתת יורים" התארחה בקאמרי, לאחרונה גם "הומאז'" של הסמינר. מה הסיכוי שגם הפעם תמצאו במה?

"היו כמה מנהלי תיאטראות שראו ומאוד התפעלו. אחד אפילו הבטיח לעשות עם זה משהו, אבל קשה לי להאמין. לתיאטראות יש את היצירות שלהם, וזה גם עניין של אגו. הקאמרי כאילו לוקח אותך אבל אתה משלם על זה. זה סוג של כבוד וניצול בעת ובעונה אחת".

- איך זה לביים סטודנטים?

"זה לא פשוט כי הם גם לומדים בזמן החזרות, וזה חבר'ה שהם כולם תפרנים, והם צריכים גם לעבוד. יש לי אותם פעמיים בשבוע לשמונה שעות, ואחר כך אני חוטף אותם, פה שעתיים, שם שלוש שעות, ובסוף עובדים בשבתות. אבל יש גם משהו מסקרן במסע הזה, בגלל סוג הבימוי שלי, שהוא דמוקרטי.

"אני אומר לשחקנים אל תקראו לי במאי, אני 'מאפשר'. אני מאפשר לדברים לצוץ, לקרות, להיוולד. הכתיבה, למשל, נעשתה תוך כדי תנועה עם הרבה עזרה של שחקנים שהם גם היוצרים".

- הבמאי לפחות היה בפוקוס או שגם אתה סובל מהפרעות קשב?

"הם (הסטודנטים) טוענים שכן", הוא צוחק, "אבל לא עברתי אבחון ואני כבר לא אעבור כנראה".

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988