רוקדים עם יבלות

ה"רב-מילים" מגדיר סאטירה כיצירה המוקיעה בצורה לגלגנית ועוקצנית מאוד את הפגמים בסדרי החברה ואת התופעות השליליות שלה. אני מתעכב על ההגדרה מהסיבה הפשוטה שזה הפך נדיר כל-כך לפגוש באחת כזו, ודאי שעל הבמה המרכזית של התרבות הישראלית. ההצגה "הם יורים גם בסוסים" - הפקה משותפת לקאמרי ולתיאטרון חיפה - מזכירה שסאטירה אמיתית קיימת לא רק במילון.

זהו סיפורה של תחרות ריקודים שנערכת בארצות-הברית של תחילת שנות ה-30. המשבר הכלכלי היכה בכל הכוח, האבטלה בעשרות אחוזים, אנשים קופצים מגגות. אלה שלא קופצים רעבים, ובשביל לשרוד הם מוכנים לעשות הכול. כולל לרקוד ללא הפסקה במשך אלפי שעות, חודש, חודשיים, כמה שצריך. ויש גם פרס כספי, 5,000 דולר לזוג הזוכה. המירוץ למיליון במונחי התקופה. נשמע מוכר? התשובה היא שיותר מדי, ובכך העוצמה של ההצגה הזו, שבעיתוי מושלם מצליחה לדייק את ההשוואה בין התקופה שאחרי המשבר הכלכלי של 1929 לבין זו שאחרי משבר 2008.

בעיתוי מושלם לא פחות היא מציגה את אחד הגלגולים הקדומים של הריאליטי, זה שפעם עוד היה מנומק בצורכי הישרדות, ולא יותר מכל בצורך הבלתי נשלט לומר "היי גיא" למצלמה.

מוזיקה קצבית, ריקודים, ביריות וחזיות - הבמאית דדי ברון ובן זוגה שלומי מושקוביץ, שעיבד למחזה את ספרו של הוראס מק'קוי מ-1935, יצרו מסך עשן אפקטיבי לסאטירה חברתית רלבנטית. מסך עשן נוצץ ומתוחכם בניצוחו של שלמה בראבא בתפקיד המנחה הקומי טרגי שכמו נתפר למידותיו הטובות. מסך עשן שמכיל בשורה מרה: הבדיחה, גבירותיי ורבותיי היא עליכם. אתם שמתדלקים את מדורת הכזבים המופרכת הזו באחוזי צפייה, אתם שצמאים לדם, לפרקי הדחה כואבים, להתערטלות נפשית משפילה, אתם שזורקים את המטבעות על הבמה (ומה זה אס-אם-אסים אם לא גרסתם המודרנית).

אנשים נשברים, נמעכים, ההפקה מתערבת - ועוד איך מתערבת - בשביל שתהיה דרמה, שיהיה ביזנס טוב. אנשים גם מתים, דועכים, וההפקה מסתירה, כי ההצגה חייבת להימשך, לפחות עד שפרסומת הזהב משודרת.

לא נפסיק לרקוד

זו הצגה רבת-משתתפים. שמונה זוגות (שניים מהם רקדנים של ממש, האחרים משתדלים), שכל העת בתנועה אינטנסיבית - הם רוקדים, קופצים, אוכלים, אפילו מתלבשים על הבמה. כמו במרתון הריקודים גם כאן אין להם הפסקות, הם מותשים ותחושת האין-ברירה וחוסר האונים עוברת היטב גם אל הצופה, שככל שנוקפות הדקות מרגיש פחות ופחות בנוח במושבו.

כמו בכל ריאליטי בן ימינו הסוד טמון בליהוק, וכמו היום גם אז, אלא אותן המניפולציות שמופעלות על הקהל. מהחייל במדים, שגבורתו יוצאת מכל פרופורציה (בעוד תפקיד מעולה של רמי ברוך), ועד לזוג שבהריון ולזוג שכבר לא מסוגל לסבול זה את זה.

ויש גם הזוג שסביבו נרקמת העלילה, גלוריה ורוברט. אלה שכולם רוצים שהם יזכו, פרט אולי להם עצמם. היא שחקנית מרודה שבאה כי אין לה ברירה, הוא תסריטאי בפוטנציה שמחפש השראה. היא בגילומה של אנה דוברוביצקי בעוד תפקיד עמוק ומרובד, הוא בגילומו של אודי רוטשילד, שמביא המון רגש ותום לדמות שלו. ביחד הם פועלים היטב.

לסיכום, סאטירה מדויקת ועשויה היטב, שמגיעה בתזמון שאין טוב ממנו.

"הם יורים גם בסוסים" מאת הוראס מק'קוי, בימוי: דדי ברון, הקאמרי בשיתוף תיאטרון חיפה