הנקראות ביותר

המלצת ספר: ב"מפגש עם חוליית הבריונים" הגיבור הוא הזמן

הספר "מפגש עם חוליית הבריונים" מזגזג בין קפלי הזמן בכתיבה מיוחדת, שלא עושה מעצמה עניין

כשהגיבורים הצעירים והמגניבים, שבפרקים הראשונים של הספר הם פאנקיסטים עוטי קולרים ומנוקבי פירסינג, עושים קוק בשירותים, הם לא מעלים על דעתם שבפרקים המאוחרים יותר של הספר ושל חייהם נפגוש אותם בתור מנהל בכיר של חברת תקליטים, שרת בבית ספר יסודי, הורים לילדים (שחושבים שהם מה-זה לא מעודכנים), בני זוג. גם אנחנו לא.

אבל אנחנו איתם. בסיבובים, בזיגזג, בעליות ובירידות של החיים. מוקדם ומאוחר מתערבבים. גיבורים ראשיים בפרק אחד הם גיבורים משניים או סטטיסטים בפרק אחר, כשכל פרק הוא סיפור קצר בפני עצמו. מה שקרה קודם מגיע אחר כך. גיבור שכבר תייקנו אותו כגמור והרוס, על גבול ההומלס בסיפור אחד, מוצא את עצמו שוב למעלה בסיפור אחר. נשיא של חברה בפרק אחד הופך להיות "מי שהיה" בפרק אחר. רוקרית זועמת הופכת להיות אימא לשלושה ילדים ואישה מלאת חמלה כלפי "מי שהיה" אחר, מפיק מוזיקלי חתיך שאהב שבחורות צעירות מוצצות לו בהופעות, ועכשיו, 20 שנה אחרי, הוא זקן שמחובר לצינורות עירוי אחרי שבץ.

הזמן עצמו הוא אחד הגיבורים של הספר, הוא-הוא מנהיג חבורת הבריונים שהעניקה לספר את שמו. "הזמן הוא בריון", אומר בוסקו, לשעבר גיטריסט צנום במכנסי צינור ו"ראש ג'ינג'י רוחש טירוף, שיחסית אליו היה איגי פופ שלו ורוגע על הבמה", ובהווה - כלומר, בפרק מאוחר יותר - "שריד מפעם", מנופח מתרופות נגד דיכאון. אבל הזמן לא רק עושה רע לגיבורים. בחלק מהמקרים, כמו בחיים, הזמן גם הופך אותם למפויסים יותר, לחכמים יותר ולטובים יותר לעצמם ולאחרים. במקרים אחרים זה נגמר רע. במקרים הטובים הזמן מאפשר להם גם למצוא אהבה ולמצוא את עצמם. אבל כשהם חותכים ורידים, מפלחים מחנויות, עושים סמים ועושים שטויות, הם עדיין לא יודעים את זה. גם לא כשהם חושבים שהם בפסגה והזמן לא יוכל להם.

הסיפורים נעים בין עבר, הווה ועתיד, בטווח שבין שנות ה-80 של המאה ה-20 לשנות ה-20 של המאה ה-21. וכך למשל רואה אחד המבוגרים, מי שפגשנו בצעירותו בפרק הראשון, את בתה של אחת הגיבורות האחרות בפרק האחרון: "היא הייתה 'נקיה', בלי פירסינג, קעקועים או קישוטי צלקות. היום כל הצעירים ככה. ומי יכול להאשים אותם, חשב אלכס, אחרי שחזה בשלושה דורות של קעקועים רופסים מתבדרים כמו בדי ריפוד אכולי עש מעל שרירי זרוע שהתרוקנו מתוכנם וישבנים מדולדלים?". השליטה של איגן בשפה היא פנטסטית. הסגנון משתנה בווירטואוזיות מסיפור לסיפור, מדמות לדמות, מתקופה לתקופה. מגיע צל"ש למתרגם, יואב כ"ץ, על הניווט שלו איתה בזיגזגים האלה (באתר האינטרנט של ג'ניפר איגן אפשר למצוא קטעים מהספר בשפת המקור). הגיבורים מתקשרים ביניהם באימייל ובפייסבוק ובסמסים (ובאחד הסיפורים, במכשיר שעוד לא הומצא). סיפור אחד כתוב בכלל כמצגת פאואר פוינט. כל אלה משפיעים על היחסים שבין הדמויות, על השפה שהן מדברות ועל הדרך שבה הן חושבות.

איגן לא מתאמצת להרשים, היא פשוט מרשימה. הכתיבה שלה מבריקה. מיוחדת. היא לא משחקת בפוסט-מודרניזם. היא פוסט מודרניזם. טבעי, נונשלנטי, שלא עושה מעצמו עניין. בספר הזה היא מצליחה לתפוס את רוח הזמן, אותו Zeitgeist חמקמק, רוח התקופה, ובמקרה הזה גם את פס הקול שלה.

"מפגש עם חוליית הבריונים", ג'ניפר איגן, עם עובד, 460 עמ'

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות