החלום ושברו

יחד עם הדיווחים על חידוש השיחות עם הפלסטינים, עלתה השבוע השאלה האם בנימין נתניהו יחליט להיות בגין (קרי, יחתום על הסכם שלום), או שיבחר להיות דומה יותר לשמיר, קרי ימרח את הזמן ויטרפד את הכל. אף אחד לא יודע מה נתניהו באמת רוצה. ישיבת הממשלה השבועית שהתקיימה ביום א' במרכז בגין בירושלים לציון 100 שנה להולדתו, שהתקיימה באופן מקרי בעיתוי הנוכחי, היתה סמלית לפחות בהקשר הזה. רק בעוד כך וכך חודשים נדע אם נתניהו החליט לאמץ את דרכו של בגין או שהמיקום שבו הציג ראש הממשלה לשרים את פתיחת המו"מ היה אקראי לחלוטין.

על פניו, חתימה על הסדר עם הפלסטינים מתאימה לנתניהו מכל הבחינות. בחלומו, רה"מ כבר רוטט מבשלות לקיום עסקה. הוא מוכן לנפץ ולהתנפץ. אם כששרון הלך לתהליך ההתנתקות היו מי שאמרו שעשה זאת מסיבות מסוימות, לנתניהו יש בשלות לעשות את זה מסיבות אחרות: הוא כל כך צמא לחום ואהבה מהתקשורת, מהציבור, מהמצביעים, מהליכוד, שמה זה להחזיר כמה רסיסים מארץ ישראל תמורת חיבוק מכל מי שלא קיבל אותו קודם. הוא מוכן לוותר על יו"ש בתמורה ליציאת איילת שקד מהקואליציה ולחלק את ירושלים כדי להפריד בין בנט ללפיד. "נתניהו הבין", אומרים בכירים בליכוד, "שהוא חייב לעשות מעשה דרמטי כדי לשרוד, ומהלך כזה קיצוני עושים רק כשעומדים לאבד הכל".

כשהוא ישן הוא חולם על עסקה עם אבו מאזן, הוא רואה בעיני רוחו את הציבור שהולך אחריו, רואה איך הוא כובש את דעת הקהל שאיבד, מרפא את פשלת הבחירות המביכה, מחזיר לעצמו את השליטה על הליכוד, איך מעמדו הפוליטי הבינלאומי כקינג ביבי נוסק לגבהים חדשים, איך הוא נכנס בסערה לספרי ההיסטוריה.

אבל אז ראש הממשלה מתעורר ומגלה שיש עם מי לדבר, אבל אין מי לחתום. דווקא עכשיו, כשהנסיבות של נתניהו בליכוד השתנו, מתברר שכל התירוצים ל-למה-אין-עם-מי-לדבר, שהוא עצמו השתמש בהם לתיחזוק הקואליציה הקודמת, הופכים פתאום לנכונים:
שהחמאס שולט בעזה, שאיראן מחמשת את כל ארגוני הטרור, שעליית האיסלם בעולם הערבי היא לא מתכון להתפייסות עם ישראל והעם היהודי, שאבו מאזן רוצה אבל לא יכול כי אין לו מנדט.

כמה אירוני שנתניהו, שבמשך כל השנים השקיע מאמצים לשכנע את הציבור שאין פרטנר, יצטרך עכשיו לשנס מותניים ולנסות לשכנע את הציבור בהיפך הגמור. רימו אתכם, הוא יגיד, עבדו עליכם. אחרי שאימץ את התירוץ של מנהיגי הליכוד שהתפקרו- אולמרט, מרידור, לבני ושרון- שגילו את הבעיה הדמוגרפית כטיעון מרכזי, יאלץ נתניהו לאמץ ביטוי נוסף של שרון. ראש הממשלה אולי היה רוצה לראות את אבו מאזן מצמיח רעמת אריה, אבל תחת שלטון חמאס, כנראה, כמו ששרון אמר, אבו מאזן הוא אפרוח נטול נוצות.

אדישות

פעמי השלום לא הרעידו את אמות הסיפים של המערכת הפוליטית. ותיקי המערכת כבר מכירים את כל ההצעות שניתנו למו"מ, הם כבר ראו איך הכל מסתיים בלא כלום, והצעירים לא מאמינים שאפשר להגיע להסדר. אם בעבר בליכוד היו סוערות הרוחות בשבועות כאלו, השבוע אפילו בישיבת סיעת הליכוד הלילית שהתכנסה בשני ב-23:00 השלום שפרץ התקבל באדישות. בליכוד תהו לאן נעלמו דנון וחוטובלי, שהיו יוצאים לקרב על פינוי קרוון בהתיישבות מבודדת בפיז די לוך, והאם לייחס את זה לשעה המאוחרת שבה התקיימה הישיבה. ח"כים שישבו ליד השר ארדן שמעו אותו מסנן שנתניהו לא היה חולם שיכנס לישיבה שבה אף אחד לא יאמר מילה אפילו על שחרור האסירים.

הדבר המסעיר היחיד היו ההתנגשויות בין נתניהו לארדן במהלך הישיבה, לאחר שרה"מ תקף את שר התקשורת שסימס כל הזמן מול עיניו, למרות ששטייניץ, שישב ממש ממולו סימס בעצמו. כשזכות הדיבור ניתנה לשטייניץ הוא ביקש שלא יפריעו לו, ניצל ארדן את ההזדמנות והעיר הערות בזכות יכולות הדיבור המפליגות של שר האוצר לשעבר.

גם עם גדעון סער התנצח נתניהו כששר הפנים ביקש תשובות. בניגוד לסער, סגן שר החוץ זאב אלקין ביקש, וגם קיבל, התחייבות שלא תהיה הקפאת בניה. עד 1:00 לפנות בוקר נרשמו ההתלהמויות. מחזה של קבע בליכוד. רק השר יאיר שמיר (ישראל ביתנו) סינן משהו בשקט על תרבות הדיון בליכוד. מעניין מה אבא שלו היה אומר על זה.

השבוע הגרוע של בנט

הבחירות לרבנות הראשית הוכיחו שהפוליטיקה החדשה ניגפה אל מול המציאות הפוליטית. שבפוליטיקה הישראלית צריך להתמקד בגוף הבוחר, כי הכרעות אינן מתקבלות בפייסבוק על פי כמות הלייקים. הפייסבוק הוא כלי טוב וחשוב אבל ההכרעות מתקבלות בשטח. הפוליטיקה המסורתית ניצחה, לטוב ולרע.

מי שלמד את הלקח הזה הם לפיד והאח והאחות נפתלי בנט ואיילת שקד שרצו בניצחונו של הרב סתיו, ושמו את קמפיין הרצתו בראש סדר העדיפויות. זו היתה ספינת הדגל של המפד"ל-הבית היהודי במושב הכנסת הנוכחי. אבל אמש לאחר ניצחונו של הרב לאו, הכישלון מהדהד. בכנסת סבורים שהמצביא בנט צריך לקחת אחריות, להודות במפלה, שמה שהעלה על ראש שמחתו הסתיים בכישלון מוחלט.

השמחה בליכוד היתה אמש כפולה. מהמכה שספג בנט, ומהניצחון של לאו, שאי אפשר לומר שהוא קיצוני ושעמדותיו לא מעודכנות ל-2013. מדובר באיש צפון ת"א, שגדל חמש פסיעות מכיכר המדינה (והיה שכן של שקד המפד"לניקית תושבת בבלי).

המפלה הזו מצטרפת למכה נוספת שחטף השבוע בנט לאחר שביום ב' הודיע על אולטימטום במסגרתו לא יתמוך בתקציב אם לא יקודם חוק משאל העם. האקדח של בנט היה ריק מכדורים: רק בשבועיים האחרונים הצהיר נתניהו לא פחות משלוש פעמים כי הוא מתכוון לקדם את חוק משאל העם. (חוק משאל העם קיים בספר החוקים, לאחר שהכנסת הקודמת אישרה את החוק של סגן השר אופיר אקוניס ולוין בנושא. כל מה שצריך כעת הוא להפוך אותו לחוק יסוד).

יממה לפני האולטימטום של בנט כבר סגרו נתניהו, יו"ר הקואליציה, יריב לוין, ומזכיר הממשלה מנדלבליט, את לוח הזמנים לקידום החוק הממשלתי שלניסוחו בנט לא היה שותף, ועל קיומו לא עודכן. בכיר בליכוד דימה את האולטימטום של בנט לאולטימטום להתנגד לתקציב אם השמש לא תזרח מהמזרח.

הפוליטיקאי החדש בנט צריך ללמוד שלאיים אפשר, ולפעמים גם צריך, אבל רק על מי שמוביל עמדה הפוכה ונגדית, ולא על מי שיש לו עמדות דומות שהוא, בנט, תומך בהן בעצמו. עד עכשיו ידע בנט רק הצלחות, אבל על רקע התסיסה המתגברת בסיעתו נגד הסגנון ההתנהלות שלו, זה ודאי היה שבוע שבנט ירצה למחוק מספר הזיכרונות שלו.

פואד בקמפיין

במפלגת העבודה הוציאו הודעות תמיכה במו"מ אבל מה שבאמת מעניין את הח"כים זה הפריימריז לראשות המפלגה שיתקיימו בעוד ארבעה חודשים, והבחירות לתפקיד נשיא המדינה שיתקיימו בקיץ הבא. השבוע, בשיא הדרמה על חידוש התהליך המדיני, מצא ח"כ פואד בן אליעזר זמן לשבת במזנון ולהמשיך במרץ בקמפיין ובשיחות השכנוע לתמוך בו במרוץ לנשיאות.

לא במקרה בחר פואד לשבת בשבועות האחרונים בשולחן קבוע במזנון. השולחן צמוד לוויטרינה שמשקיפה על הכניסה, ממנה אפשר לתצפת על כל מי שצועד ליד המליאה, ולגרור אותו היישר לשיחה עם "המלך", כפי שמכנה אותו איילת העוזרת הנאמנה. השולחן דרך אגב, נגדי בדיוק לזה של שרון, שהיה צמוד לקיר הזכוכית הדרומי במזנון. פואד כבר רואה את עצמו בבית הנשיא והוא לא היחיד. בכנסת מעריכים שמצבו טוב מאוד.

ההערכה הרווחת במערכת הפוליטית שבפריימריז הקרובים מה שהיה הוא שיהיה בעבודה. שיחימוביץ', בזכות המנגנון, תנצח, ושב-15 בנובמבר, יום לאחר הבחירות הפנימיות כבר יזחלו הח"כים המשתוקקים לשלטון ולכיסאות עור הצבי, לממשלת נתניהו.