כך הפכה ישראל בקיץ אחד למעצמת כדורסל

יאיר לפיד יכול לנפח את החזה בגאווה: המורשת הצעירה שלו בפוליטיקה הישראלית מתחילה לחלחל למקומות מפתיעים, כמו איגוד הכדורסל המקומי. מנהיג מפלגת "יש עתיד", שבחודשים הספורים שלו במשרד האוצר ניפק יותר ציטוטים אוויליים מאשר בקריירה שלמה של כוכבי ספורט כאלון מזרחי או יוגי ברה, הביא לדרגת אמנות את המצאתם של הישגים שכלל אינם קיימים. אריק שיבק ושרון דרוקר הם תלמידים מצטיינים, כך מתברר.

בקיץ 2009 ירדה נבחרת העתודה של ישראל לדרג ב', אחרי שסיימה במקום ה-15 בטורניר טראומטי ברודוס. לאי היווני הוזעקו צביקה שרף ויורם חרוש כדי לנסות לסייע ולפקח על המאמן אריאל בית הלחמי, שהתנהלותו והתנהלות שחקניו הביאו להקמת ועדת חקירה בתום הטורניר. ארבע שנים לאחר מכן חגג שרון דרוקר את תקיעת היתד המחודשת של נבחרת ישראל בדרג א' במילים "הישג לכדורסל הישראלי". באיזה מקום סיימה הנבחרת בדרג א'? ניחשתם נכון: 15.

ההסבר לשינוי המפתיע בפרספקטיבה של אנשי הכדורסל פשוט: פיב"א החליטה להגדיל את מספר הנבחרות בדרג א'. בקיץ 2012 יצאה נבחרת ישראל לטורניר דרג ב' וסיימה במקום השלישי, שבשנים קודמות לא הקנה העפלה, וחזרה לדרג א'. בעקבות שינוי השיטה יכול היה יו"ר האיגוד דאז אבנר קופל לעשות קבלת פנים ל"לוחמים" ולהציג את המיקום המפוקפק כהישג המרכזי בכהונתו הקצרה. לא אחד כדרוקר, שהרהיב עוז להציג העפלה של הקבוצה עם התקציב השני בליגה לפיינל-פור המקומי כהישג, יפספס הזדמנות ליצור מציאות וירטואלית.

אבל אם מפוליטיקאי הצמרת הזה כבר אין מה לצפות בתחום האינטגריטי, ההתנהלות של אריק שיבק כבר מאכזבת במיוחד. במהלך קריירה ארוכה ואפרורית הצטיין המאמן הוותיק בתחום אחד: חזות הגונה ורצינית בנוף עתיר הלכלוכים של הכדורסל הישראלי. בחודש האחרון נראה שזה עבר לו. בכתבה ב"הארץ" הכריז המאמן הלאומי: "מ-2005 עד 2011 היה חושך בענף. מהרגע שהגעתי העברתי במשך חצי שנה השתלמויות למאמני האקדמיה. כיום לכל הנבחרות, החל מהבוגרת ועד הקאדטים, יש דרך אחת. אני מקווה שמה שעשינו עכשיו זה בסיס לשנים הבאות. אנחנו הולכים בדרך הנכונה".

מעניין. עד השלב שבו מונה שיבק למאמן העל של הנבחרות הצעירות הענף היה במשבר. מאז, הוא מתחיל לצאת לדרך חדשה. איך מתבטאת הדרך החדשה הזאת? למשל בכך שנבחרת העתודה מסיימת באותו מקום בדיוק שבו סיימה הנבחרת שסימלה את אותו עידן חושך שעליו מדבר שיבק. למשל בכך שנבחרת הנוער, שהייתה אמורה להיות אחת המוכשרות בשנים האחרונות, נתקעה בדרג ב'. זאת בעוד בין 2005 ל-2011 סיימו נבחרות נוער גם במקומות 10 ו-11 בדרג א'. מי שהיה מאמן העל של הנבחרות הצעירות למשך מרבית "עידן החושך", אגב, הוא צביקה שרף, שהפך לסוג של יריב של שיבק מהרגע שהתמודד על ראשות האיגוד מטעם סיעת עוז, בעוד המאמן הלאומי היה בצד של אויבו, אבנר קופל.

***

יש עוד כמה ביטויים לתחייה הפיקטיבית של הנבחרות הצעירות תחת שיבק: האקדמיה לכדורסל היא כישלון מוחלט, ועל כך מעידים גם מאמנים שעבדו בה ונפלטו עקב התחלופה העצומה בווינגייט. רק חמישה משחקניה זומנו לנבחרת הנוער, וחלקם השתחלו לסגל באופן מפוקפק ועל חשבון שחקנים מצטיינים וראויים מליגת הנוער. האקדמיה נוסדה בחטא, מתוך ניסיון לחקות מדינות גדולות כמו צרפת או אוסטרליה, שעבורן מדובר בפתרון לקושי הגאוגרפי לכנס את טובי השחקנים במדינה מדי שבוע. נבחרות הנוער בישראל הקטנטנה, מנגד, התהדרו תמיד באפשרות להעניק לשחקנים ארבע יחידות אימון בסוף השבוע, בנוסף לקבוצות. הניסיון לרכז את מיטב השחקנים במקום אחד גם נתקל בהתנגדות האגודות, גם מנע מהשחקנים שהתפתו לנטוש את המשפחה בגיל 15 את התחרותיות שבמשחקי ליגה, וגם החליש באופן קריטי את הליגה לנוער. העובדות מדברות: בעוד אירופה צועדת קדימה, הנבחרות הצעירות דורכות במקום בעידן שיבק, במקרה הטוב.

אפילו התירוצים הישנים כבר לא בתוקף. כשהנבחרות הצעירות נכשלות, דיברו המאמנים הישראלים מחסור בדקות משחק של השחקנים בליגות הבוגרים ועל היעדר הסנטימטרים. נבחרת העתודה של איטליה, עם שני שחקנים בלבד מעל לגובה 2 מטר, בלי אף שחקן שזוכה לדקות משמעותיות בליגה הראשונה במדינה ועם כוכב שכמעט לא דרך העונה על הפרקט במכללת אוהיו סטייט, זכתה באליפות העתודה בזכות הגנת ברזל ולחץ על כל המגרש, בדיוק כמו שנבחרות ישראל אמורות לשחק. שם לא רק מדברים על דרך, אלא עושים. מובן שישראל אינה איטליה, ומאגר השחקנים שלנו קטן יותר. רק שלפני שמגדלים שחקנים, מוטב לגדל בני אדם. צעד ראשון לשם יהיה לתת להם דוגמה אישית, ופשוט לומר את האמת.