איך בוחרים נגיד? אפשר גם להטיל מטבע

הנה עוד קצת כפירה בעיקר: שינויי המדיניות המוניטרית של הנגיד מארק קרני בבנק אוף אינגלנד, שעושים כותרות, הם הרבה מהומה על כמעט מאומה. טיוטת ההצעה של הנגיד החדש למתן הנחיות לציבור לגבי העלאת ריבית בעתיד מעוררת הרבה שאלות ולא רק תשובות. השפעתה על מסלולה של כלכלת בריטניה תהיה אי שם בין זניחה לאפסית.

בנקאים מרכזיים הם אדוני היקום החדשים. מצב הרוח הציבורי כעת הוא שאסור לבטוח בפוליטיקאים, ובנקאים מסחריים הם נוכלים. רק בנקאים מרכזיים ראויים לאמון הציבור. לי אין שום דבר נגדם. הם אמנם נופלים קורבן לתיאוריות כלכליות לעתים קרובות מדי, אבל בסך הכול מדובר בחבורה אינטליגנטית. רבים מהם (לא כולם) מעריכים מקצוענות ושירות לציבור יותר מתהילה או הון.

הבעיה מתעוררת כשמייחסים להם תכונות על-טבעיות. רוב הדיבורים על התמודדות סאמרס מול ילן, והתרועות שקידמו את בואו של קרני מקנדה ללונדון, מבוססים על ההנחה הטיפשית, השכיחה מדי בשוקי ההון, שהחבורה הזאת מחזיקה בידיה את אבן החכמים. במציאות, התפקיד שלהם הוא למנוע נזק באמצעות שמירה אינטליגנטית על שיעור האינפלציה ופיקוח על יציבות הבנקים והמערכת הפיננסית.

כולנו יודעים היום יותר מדי טוב שהם נכשלו באורח מחפיר במשימה השנייה הזו שלהם בשנים שקדמו למפולת. השגיאה שלהם הייתה סגידה לדת הקפיטליזם הפיננסי החדש - הכול יהיה בסדר אם יניחו לשווקים לפעול באופן חופשי.

גלריית האחראים לכך שהעולם כרע על ברכיו גדושה לעייפה, אך אלן גרינספן, יו"ר הפד לשעבר, ניצב בחזית ובמרכז כל צילום קבוצתי כזה.

הפוליטיקאים משפיעים יותר

ברגעי חירום, בנקאים מרכזיים יכולים להשפיע. הפד האמריקאי היה בר מזל שבן ברננקי היה זה שאסף את השברים. רק קובעי מדיניות מעטים היו כה בקיאים כמוהו בלקחי השפל של שנות ה-30. לברננקי היו הביטחון והאופי לקבל את ההחלטות הנכונות.

מחוץ לארה"ב, יש שמעניקים למריו דראגי, נשיא הבנק מרכזי האירופי (ECB), את האשראי על הצלת האירו על ידי חילוץ המדיניות מן השיתוק הפוליטי של ממשלות מרחב האירו.

אני חושב שזה קצת מרחיק לכת - ההחלטה הגדולה הייתה דווקא פוליטית - זו שקיבלה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל - להעדיף את ה-ECB על פני הבונדסבנק, הבנק המרכזי הגרמני.

דראגי בהחלט מילא את תפקידו, אך עתיד האירו נשאר בידי הפוליטיקאים, כמו גם קבלת ההחלטות ברמה הלאומית.

המינוי של ראגוראם רג'אן לראש הבנק המרכזי ההודי לא עומד להציל את כלכלת הודו. באופן דומה, אם לא יהיה שוב מצב חירום, ההחלטות שיקבל הפד יהיו בשוליים. איכויותיו של סאמרס ידועות היטב, בייחוד לו עצמו. ילן נראית כמו הבחירה השקטה, אך גם עליה נאמר שהיא אינה סובלת מהעדר הערכה עצמית. אחרי כל היערות שנכרתו לטובת הוויכוחים על הבחירה הזאת, לצד כל הביטים שנצרכו בתקשורת הדיגיטלית, לא ראיתי שום עדות לכך שהוא או היא ינהלו מדיניות שונה לחלוטין זה מזו.

לגבי קרני, הוא רוצה להיות ראש ממשלת קנדה. יכול להיות שיהיה לו מזל של פוליטיקאי: הוא הגיע ללונדון בדיוק כאשר הכלכלה הבריטית החלה להזדקר.

הוא גם בר מזל בזכות קודמו: סר מרווין קינג מעולם לא ניער מעליו את ההאשמה שהוא נרדם על ההגה בתקופת בום האשראי, והגיב לאט מדי כאשר הבום הפך למפולת.

קרני צודק בכך שהוא מאותת לשווקים שעלויות הכסף בבריטניה לא יעלו בקרוב, אבל הגישה שלו, הכוללת נוסחה הקושרת בין רמת הריבית לשיעור האבטלה הרצוי, כוללת מדרך הטבע כל כך הרבה אי ודאויות של חיזוי וליקויים, שהיא מזכירה יותר ניחוש עתידני מאשר הנחיה לשווקים. הצהרת כוונות כללית הייתה יכולה להיות טובה יותר. בכל מקרה, האתגרים המבניים הגדולים של הכלכלה הבריטית אינם עניין למשחקי ריבית כאלו ואחרים.

אם נחזור לוושינגטון, אובמה כבר מודה ש"יהיה צורך לפרוס את הנקניק לפרוסות דקות מאוד" כדי למצוא הבדלי מדיניות בין סאמרס וילן. אז במי לבחור? הנה רעיון - להשליך מטבע.