משמרות משותפת בלי מזונות

חבל שבדרך לעשיית צדק צריך לעשות להטוטים חשבונאיים

פסק דינו החדש של השופט יהורם שקד מבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתו פסק השופט כי אב יהיה פטור מתשלום מזונות לאם עבור שלושת ילדיהם המצויים במשמורת משותפת של ההורים, התקבל בהתרגשות ובשמחה על-ידי אבות רבים, הסבורים כי יש כאן משום תקדים העומד לשנות את דיני המזונות על פניהם.

למרבה הצער, השמחה מוקדמת מדי, שכן גם אם נתעלם מהעובדה שמדובר בפסק דין בערכאה נמוכה, שטרם עמד במבחן ערעור למחוזי ואינו יכול להוות תקדים משפטי מחייב בכל מקרה - קריאת פסק הדין לגופו, על כל פרטיו, תגלה כי מדובר במקרה יוצא דופן הנכון לנסיבותיו בלבד, ואין בו כדי להשליך על הורים גרושים אחרים המנהלים משמורת משותפת על ילדיהם.

במקרה הנדון האם עברה לשנתיים לשנתיים לחו"ל לצורך עבודה, וילדיה בגיל גן וביה"ס יסודי, נותרו לחיות עם אביהם בישראל. ההורים חתמו על הסכם של משמורת משותפת, אך למעשה מרכז חייהם של הילדים היה עם אביהם, שנשא בכל צרכיהם הבסיסיים ישירות, ובצרכים החריגים האם השתתפה במחצית.

לאחר שהאם חזרה לארץ, הילדים החלו לחלוק את שהותם בין בתי ההורים באופן שווה פחות או יותר, עם עדיפות לבית האב, לאור נסיעותיה של האם לחו"ל.

האם הגישה תביעה למזונות, ובה עתרה כי האב ישלם לידיה את עלות מחייתם של הילדים כאשר הם שוהים אצלה, ובניגוד לרושם שנוצר, תביעתה אכן התקבלה, ולכן, בין היתר, היא גם לא חויבה בהוצאות משפט בסופו של ההליך.

תביעתה של האם חייבת הייתה להתקבל כי זהו החוק במדינת ישראל: אבות משלמים מזונות בהתאם לדין העברי, הקובע כי עליהם לשאת באופן בלעדי בצרכים ההכרחיים של הילדים מתחת לגיל 15 ובמחצית הצרכים הפחות הכרחיים הנקראים "צרכים מדין צדקה".

מסיבה זאת, גם כאשר ילדים נמצאים במשמורת משותפת ושוהים מחצית הזמן אצל אביהם, בתי המשפט מחייבים את האבות לממן את שהות הילדים בבית האם ולא רק בביתם, אם כי נוהגים להפחית סכום זה ב-25% לעומת אבות שמתראים עם ילדיהם בהסדרי ראייה מצומצמים בלבד.

מסיבה זאת, כדי להגיע למצב שבפסק דין זה האב כלל לא משלם מזונות לאם, השופט נדרש לחשבונאות מסובכת ושנויה במחלוקת, אשר נשענת כולה על העובדה הבלתי שכיחה שמשכורתה של האם במקרה זה עולה בהרבה על משכורתו של האב.

בית המשפט קיבל את דרישת החוק שעל האב לשאת במזונותיהם ההכרחיים של הילדים גם כשהם בבית האם, וחייב את האב לשלם לאם סך של 1,750 שקל עבור מחצית החודש של מזון, וביגוד בלבד לשלושת הילדים.

את יתר צרכי הילדים השופט סיווג כ"צרכים מדין צדקה", וחייב את האם לשאת ב80% מההוצאות ואת האב ב 20% בלבד, לאור יחס הכנסותיהם הפנויות מהשתכרותם, כך שהאם חויבה לשלם לאב את ההפרש.

בנוסף, השופט שלל מהאם את הזכות לקבל מימון מדור ואחזקת מדור, וכך עלה בידיו להגיע לתוצאה שבהם חובת האב לשלם לאם את הצרכים ההכרחיים מתקזזת עם חובת האם לשלם לאב את עודף "הצרכים מדין צדקה", ואף אחד מההורים לא צריך לשלם להורה השני עבור מזונות הילדים.

אין ספק כי השורה התחתונה אליה הגיע בית המשפט צודקת והגיונית. במקרה שבו הילדים חולקים את הזמן בין ההורים באופן שווה, והכנסות ההורים דומות, היה מקום שההורים ישאו בהוצאותיהם של הילדים באופן שווה וישיר, ואם ההורים מתקשים לתקשר ולשתף פעולה לצורכי מימון הוצאות חיצוניות כמו חוגים, יש להטיל על ההורה שהיה דומיננטי פחות בחיי הילדים טרם תחילת הסכסוך לשלם מחצית הוצאות אלה להורה השני, כנגד קבלות.

אך מצער הוא שכדי להגיע לתוצאה כזאת על בית המשפט לערוך להטוטים חשבונאיים, שחלקם אינם מתיישבים עם החוק והפסיקה וספק אם יעמדו בערכאת ערעור, קל וחומר שהם תקפים רק למקרה הספציפי שבו הכנסת האם עולה בצורה משמעותית על הכנסת האב, כך שאולי מן הראוי היה אפילו שהיא תשתתף במזונות הילדים כשהם נמצאים אצלו.

לפיכך, עד שלא ישונה החוק, והמשפט העברי יאבד מתוקפו לגבי מצבים שבהם האם היא המפרנסת העיקרית אך חובת המזונות היא עדיין על האב - אין לצפות למהפך דרמטי בפסיקות בתי המשפט.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988